כגבר, אני מודע לעובדה שזה מעט יוצא דופן שאני מדבר על רגש. אבל בניגוד למה שאתן חושבות (או אתם, הגברים המוזרים שלא אוהבים כדורגל), אנחנו רואים ספורט בדיוק בשביל זה.

תשאלו כל גבר, ובמידה ותקבלו תשובה ארוכה יותר מאשר “חלאס נו, יש חדשות, כוס אמו התורכים האלו”, אתם גם תקבלו תשובה כנה, אנחנו אוהבים ספורט בשביל רגשות.

אנחנו לא באמת כאלו חסרי רגישות, פשוט קצת קשה לנו להביע אותם, אבל תנו לנו לראות את חלוץ הקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים מחטיץ הזדמנות לכבוש שער, הקללות שאנחנו משחררים, תנועות היד הקצביות והקימה הזריזה מהספה, זו הדרך שלנו להגיד: “אנחנו כל כך אוהבים אותך, למה לא הצלחת? אכזבת אותנו קשות ופגעת ברגשות שלנו, אנחנו תלינו בך את כל יהבנו ואתה פגעת בנו, אנחנו חושבים שאנחנו נלך לישון אצל אימא שלנו הלילה, כדי שאתה תוכל לחשוב טוב-טוב על מה שעשית”.

הגביע הקדוש

יום שישי הגדול בפתח. תכונה רבה מסביבו, ציוצים בלי סוף, סטטוסים בפייסבוק בלי סוף, חנויות החשמל חוגגות בענק, ב HOT מבטיחים חבילות אטרקטיביות, ב YES עולים על HOT ומבטיחים חבילות מטורפות שלא נראו כמותן אפילו את הממיר החדשני ביותר בארץ מוכנים לתת למצטרפים החדשים של YES. מודעות, הודעות, ידיעות, מילים, מישדרים ואם אני לא טועה או מטעה אפילו אולפן מיוחד חדש חדיש ומחודש הכינו. אבל מה מיוחד ביום שישי קרוב ? שוב ארוחה משפחתית עם קמצוץ של תלונות ודיבורים על הא ועל דא, ערימה של כלים בכיור וקינוח אחד טעים.
אע זה לא הולך להיות שישי רגיל שכזה שאנחנו רגילים אליו ? ממש לא !
עברתי על כמה ציוצים בטוויטר וסטטוסים בפייסבוק חייבת להגיד שהדברים החלו להתבהר, בתאריך, 11.6.2010, מתחיל הדבר הגדול הבא. לא האח הגדול ולא כוכב נולד ואפילו לא עדי אשכנזי עם השטויות שלה. הדבר הגדול הבא, המונדיאל. הדבר היחיד שאני יודעת עליו זה שזו האולימפיאדה של הכדורגל שישחקו בדרום אפריקה, שבעצם זה נקרא גביע העולם בכדורגל. טוב די, באמת הפגנתי ידע עצום כאן יותר מזה אין לי מושג בגרוש.
למה ההתלהבות .
למה ההתארגנות.
למה הציפיה הדרוכה.
…ובכלל למה ? למה כדורגל למה ?

לפני כחודש באה הקטנה, הא לא כל כך קטנה בעצם אבל עדיין הקטנה שלי, והצהירה שהיא רוצה ללכת לפנימייה ושנעזור לה לבחור. היא בסך הכל בכיתה ז’ וכבר חושבת לפרוס כנפיים, למה לא לחכות עוד קצת מעט, ליהנות מהבית ולתת לנו להמשיך ליהנות ממנה ולראות איך היא הופכת מילדה מפונקת לנערה מתבגרת ועצמאית.
אז באותו רגע מיד רציתי למחות ולהתנגד, בעלי ואני החלפנו מבטים המומים. אבל המחאה עברה לי מיד בהגשת יעוץ. ישבנו שלושתנו וניסינו לחשוב על מקום בו היא תוכל להשתלב הן מבחינה חברתית והן מבחינה דידקטית.
לא, זה ממש לא פשוט וקל. קשה לי מאוד להיות חיובית ולייעץ עם חיוך רחב על הפנים במקום מבט מלא בסוג של “בחיאת מה פנימייה עכשיו מה קרה נו באמת..”
אז בעלי ואני מלאים בכל המצב רוח החיובי שהצלחנו לגייס והקול הנעים שבו ננסה לעזור ולייעץ ויצאנו לדרך, דרך שלא באה לי טוב, אבל באה מאוד טוב לילדה, ומה בעצם חשוב ומי בעצם חשוב כאן ? נכון, הקטנה והרצונות שלה. הרי זו בסך הכל תהייה פנימייה לא מגלים אותה מהארץ ותמיד ניתן יהייה להיות שם ולקחת אתה הבייתה חזרה כשממש תתקל בבעיה אקוטית.
כדורי הייתה הפנימייה הראשונה שעלתה לדיון. למה ? בגלל מה שהיא מה שלומדים ומה שהיא מייצגת. לא מספיק טובה כדורי.
עברנו לאופציה אחרת, פנימיות צבאיות, העיניים שלה החלו נוצצות, נראה לי שזה ממש מתאים לה.
אז שתי פנימיות צבאיות עלו על הפרק, הימית בעכו ומשהו של מודיעין אי שם.
יש מצב שאני יכולה להבין מדוע היא רוצה לעזוב את המקום ההוא בו יא לומדת עכשיו, שוט מתנכלים לה שם בלי הפסקה. כשנשאלו הבנות שנחשבות IN לפשר העיניין ענתה אחת מהן און וגאון “..את לא מקללת אותנו כשאנחנו מקללות אותך אז מגיע לך…” אני הייתי חייבת לשמוע את המשפט הזה כמה פעמים כדי להבין מדוע בחרו דווקא בה לשק החבטות שלהן. היא לא מקללת כן ? בבקשה לא לטעות, כשהיא רוצה לא יוצאים לה ורדים ושושנים מהפה. אבל היא לא כזו, היא פשוט מחונכת, מחונכת מידי ! ובזה רק אני אשמה, הצלחתי להגיע למצב שבו היא מתעלמת ולא נגררת ולא הופכת לאחד מהעדר המחורבן הזה, ועל זה היא משלמת. משמע בגלל זה שהיא מחונכת אמפאטית מנומסת מאכילים אותה חרא בכמויות !
כשאנחנו הופכים להורים אנחנו בטוחים שנעשה הכל כדי שלילדים יהייה טוב ורק טוב, נלמד אותם איך צריך להתנהל כדי שהחיים יחייכו אליהם ותמיד נהייה שם כרוח גבית.
אז זהו, אני בעלי ואני אכן הרוח הגבית שלה, באשר תלך נלך והכי גאווה שהיא יצאה כמו שרק אפשר לקוות, אדם מכיל, אוהב את הבריאות, אמפטי וטוב לב. לסיכום, תגדל להיות אדם פרודוקטיבי וקונפורמי בחברה, כל חברה שהיא תחייה בה.
אבל מה פנימייה עכשיו ? מה ?

“אין לך מחשב???” שאלתי עם מספר סימני שאלה גדולים ותמוהים, “לא” הוא ענה. בפשטות, ברוגע, בתמימות, ללא כל סימן קריאה. “אז איך אתה חי” שאלתי, עדיין עם פה פעור לרווחה שיכול להכיל כוורת שלמה של דבורים. “אני חי את החיים האמיתיים” הוא סיכם. השיחה הזאת גרמה לי לתהיות קשות בנוגע לחיים שלי, האם אני באמת לא חיה חיים אמיתיים? האם כל העולם הוירטואלי הזה שאני חיה בו הוא טוב לי או רע לי?

כהיפוכונדרית ידועה אך מודעת לכך, הסתכלתי באינטרנט על אתרים שמסבירים על התמכרויות. הממצאים היו מפחידים. בתור הרופאה הכירורגית של הנפש שלי גיליתי שיש מצב טוב שבבדיקות ההתמכרות שלי יתגלה שאני באמת מכורה למדיה חברתית.

מסתבר שבארה”ב זאת תופעה ידועה, יש אוכלוסייה שלמה של סטודנטים המכורים לטלפונים סלולריים, לרשתות חברתיות ולאינטרנט, הסימפטומים שהם מפגינים דומים לאלו המכורים לאלכוהול וסמים. כך עולה ממחקר שחוקרים ביצעו במרילנד, בו ביקשו מ-200 סטודנטים לוותר על כל אמצעי התקשורת למשך יום שלם (אישית, לא יודעת אם הייתי עומדת בגזירה). החוקרים גילו כי לאחר 24 שעות רבים מהם הראו סימנים של עצבנות וירידה בתפקוד.

למרות זאת, נכון להיום, איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי אינו מכיר בהתמכרות לאינטרנט כהפרעה. *אנחת רווחה*.

הספר הגדול של א.א שואל אותנו שאלות כדי לעזור לנו להחליט אם אנו אלכוהליסטים או לא (ביז סטון יסלח לי על ההקבלה המזעזעת, אבל מה לעשות, זה מה שמצאתי). התאמתי את השאלה הראשונה אלי, כך יצא: “אם את מגלה – בשעה שבכנות את רוצה בכך – שאינך יכולה להפסיק לצייץ לחלוטין או בשעה שאת מצייצת, אין לך שליטה מלאה על הכמויות של ציוצייך – מסתבר שאתה כנראה טוויטהוליסטית.” התשובה הייתה ברורה..

אם אתם עדיין לא בטוחים שאתם מכורים, ערכתי עוד כמה בדיקות. אתם מוזמנים לעבור עליהם ולראות אם גם עליכם השפיעו ה- 140 תווים כמו שזה השפיע עלי..

1. הפכתי להיות צמחונית מחשש שהציפור הכחולה תכחד.

2. כשמישהו אומר משהו שאני אוהבת בשיחה פנים מול פנים אני רוצה לרטווט אותו.

3. כשבסוף סמס אני שמה האשטאג (#).

4. כשהפיד בפייסבוק הפך להיות זהה לטוויטר.

5. כשמספרים לי בדיחה אני צוחקת “לול”.

6. כשיש שיר ברדיו אני כבר חושבת איך אני מבליפה אותו ולמי אני מקדישה אותו.

7. כשאני מחפשת מנשיון (@) בסמס עם אנשים.

8. כשער”ן מתקשרים בבוקר אחרי לילה של ציוצים דכאוניים.

9. כשיש לי סיוטים שמככבים בהם לווייתנים עם אובר קאפסטי.

10. כשציוץ מחליף את הסיגריה שאחרי.

טוויטר השתלט לי על החיים, זאת כבר עובדה מוגמרת.. עכשיו אני בחיפושים אחר מרכז גמילה טוב שיוציא ממני את הדיבוק של הציפור המצייצת הזאת מתוכי.

הייתי ממשיכה לכתוב כי יש עוד כל כך הרבה סימנים להתמכרות.. אבל מישהו עשה לי מנשיון בטוויטדק ואני חייבת להחזיר לו..

So..Tweet U la8er alig8or

♥♥♥

כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם פוסט בבטן, וחושב מאיפה להתחיל, ומלקט לעצמי מידע, ובוחן זוויות לספר את הסיפור. מי שעוקב יכול היה לראות שפרצי רגשות מסוגים שונים הסיטו אותי ממסלולי בשבועות הזיכרון הלאומיים האחרונים שחלפו על כולנו, מה שהרחיק אותי מעט מכתיבת הפוסט האמור.

תוך כדי שאני מחפש דרכים לשלב בין החלק הרביעי בסדרת “שליחות קטלנית”, נעמי חזן, גיאורג וילהלם פרידריך הגל וכצל’ה, כמו משום מקום מתפוצצת לה פרשת שירו החדש של עמיר בניון “אני אחיך“.

הכל התחיל כשגיליתי שאני לא נורמטיבית. עכשיו אחרי ארבע שנים שלמות באקדמיה, עם תואר במשפטים ומנהל עסקים אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא נורמטיבית.

24 שנה ההורים שלי שמרו על כך בסוד כמוס ולא גילו לי, הם אפילו לקחו אותי לאבחון פעם, אבל תמיד הם סיפרו לי שאני רגילה, נורמטיבית.

למעשה, מאז ומתמיד הרגשתי כמו קיינדלך מחוץ למרק העוף שתוהה איפה שאר הקיינדלכים מסתובבים להם. תכנתו אותי להיות כמו כולם, כמו האנשים שמקיפים אותי, אלה שרודפים אחרי העושר, התארים, המכוניות השוות וכל העצמים הריקים שמעידים על העושר שאמור לשקף את האושר של הבנאדם.

בשנה האחרונה גיליתי משהו חדש שלא הכרתי קודם. גיליתי שאני יכולה להיות מי שאני ולבטא את מה שאני רוצה גם בלי לרדוף אחרי אותם הדברים, גיליתי את נקודות החוזק שלי, גיליתי את נקודות החולשה והכל בזכות רשת חברתית חדשה חיה חזקה ובועטת, טוויטר.

בהתחלה לא הבנתי מי זאת הציפור הכחולה הזאת, ומה עושה שם הלוויתן, לא הבנתי אחרי מי אני אמורה להתחיל לעקוב ולמה בכלל שאנשים יעקבו אחרי.  אבל לא באתי דווקא לחפור לכם על דרכי הפעולה של טוויטר, כי אני בטוחה שבלוגים שלמים מציפים את הרשת בהסברים מה זה בכלל טוויטר. מי שקורא את הפוסט הזה בטח כבר יודע מה טוב לו וגם הוא בחר ברשת המתאימה לו.

אני רוצה לספר על המסע שלי לגילוי עצמי (זה נשמע חתרני ומפוצץ אבל זה לא). מנקודת מבט נורמטיבית, שיניתי פאזה, תמיד ידעתי שאני יצירתית, תמיד עשיתי דברים לא שגרתיים, תמיד התמרדתי, זה האופי שלי. שנים של טיפולים פסיכולוגיים לא הצליחו לגרום לי להבין מה שהרשת הזאת עזרה לי להבין, הרדיפה הזאת מיותרת, אדם צריך להיות מי שהוא, אדם צריך תמיד כמו שעון קינטי שלא מפסיק לעבוד, להמשיך ולחפש מה מניע אותו, מה עושה לו טוב. מה זה ולטוויטר? טוויטר הרחיב לי את האופקים, הוא גילה לי אנשים חדשים, כותבים שנונים, אנשים בעלי דעה, אנשים עם רעיונות מיוחדים, אנשים מתקדמים. הטוויטר הוא “הפיקאפ בר” הגדול ביותר של המחשבות המתרוצצות במוחם של אנשים.

למרות שתמיד הייתי מוקפת במלא אנשים תומכים ואוהבים, תמיד הרגשתי סוג של בדידות בעולם הזה. אולי זה ישמע מופרך אבל בטוויטר אני מרגישה שבכל שעה יהיה מישהו שאני אוכל לדבר איתו ולשתף אותו בכל מה שעובר עליי באותו רגע. תמיד יהיה מישהו שיקשיב, לפעמים יהיה גם מישהו שיענה. אני חושפת את החיים שלי, את המחשבות שלי וזה רק יותר ויותר מחזק אותי.

בשלב הבא התחלתי לפתח יחסים חד כיווניים עם הפייסבוק, שם בעצם קיימים כל החברים ה”אמיתיים” והמציאותיים שלי. הפייסבוק שלח לי הצעות, הודעות ואירועים להשתתף בהם, אבל אני סרבתי לו וניתקתי מגע. הגעתי למסקנה שהכל שם שטחי, הכל מתבסס על התמונה ששמים בפרופיל שבדרך כלל רחוקה מהמציאות. כשהתרסתי בחברותיי להצטרף לטוויטר ניתקלתי בהתנגדות עזה, החלטתי שכדי לשתף אותן אני צריכה לסלוח לפייסבוק שלי ולהשתמש בו. מאז, אני מעדכנת סטטוסים בקצב, אני מעלה כל מה שאני רואה ברשת, אני משתפת את כל העולם ואשתו במה שעובר עליי, אני מטפחת את עמוד הפרופיל שלי שלא ירגיש רק כמו מחסן חברים. מאז הבנתי שאני לא כמוהן, לי יש יותר אומץ לחשוף את עצמי ולהיות יותר פגיעה אך בו בזמן להיות חדשנית, חזקה, ולא ללכת עם כולם באותו הזרם.

אתמול ידיד מהלימודים אמר לי: “כשאני פותח את הפייסבוק אני מסתכל מה הסטטוס שרשמת, הוא תמיד גורם לי לחייך” ולא אני לא האדם השנון ביותר ולא המתחכם ביותר, פשוט מבין כל הנורמטיבים שאני מכירה אני בין היחידים שלא פוחדת להגיד שאני לא כזאת.

ישראל חוגגת 62. אז ישראל חוגגת וכמיטב המסורת יוצאים לחגוג ברחובות העיר סביב הבמות המרכזיות עליהן אמורים לעלות מיטב אומני ארצנו.

מיטב אומני ארצנו אמרתי ? יש משהו בדבריי, אצלנו פתחו את המופע שתי להקות נוער מקומיות ביניהן הלהקה שהבת שלי מנגנת בה, להקה מעולה, ולא אני ממש לא משוחדת.

הגיעו החבר’ה של סינרגיה, למען האמת לא חשבתי שאני מכירה אותם אבל שבתה אותי הדרך בה הם התערו עם המעריצים שלהם, התחברו אליהם, צילומים משותפים, חלוקת חתימות ואז עלו לבימה ומיד כששרו את השיר הראשון היה נשמע לי מוכר משהו הצליל ההוא מהשיר. אז זהו, אפשר להרגע ולא לחשוב שאני בורה, מכירה אותם ! גם כשירדו מן הבימה לא מיהרו להסתלק, נשארו החליפו מילה או שתיים עם הלהקות הצעירות שוב צילומים שוב חתימות וזהו, המשיכו לדרכם.

הבא בתור היה פאבליקו, פאבלו רוזנברג, מחוייך כמו שתמיד רגילים לראות אותו, חתימות, צילומים, שיחות חולין, היה לו לדרון אנריקאי הזה את כל הזמן שבעולם. ההופעה שלו הייתה כמו שרק הוא מסוגל להופיע, כשהגיע הלטינו הגיעו גם הריקודים. פאבליקו, אם עוד לא שמעת את זה, יצאת מלך !

השעון כבר הראה חצות, לפי הלוז קובי פרץ עוד רגע קט עולה לבימה. פתאום התחילה מהומה קטנה סביב הבימה וליד אותו שביל מפורסם בו אמור לעבור הפרץ כדי להגיע לבימה. כמו שכבר היה עם שתי ההופעות הקודמות, גם עכשיו עמדו ילדים ונערות כדי לראות, לצלם, לקבל חתימה או אפילו לגעת במושא הערצתן, קובי פרץ, אממה הנ”ל הודיע באופן שלא משתמע לשתי פנים “עד שלא תזיזו את כל מי שעומד שם אני לא יוצא לבימה…”, מיד הוקפצו כעשרה שוטרים ל 4 מטר מרובע, כמו מלכת אנגליה בדרכה החוצה מהיכל התרבות היישר אל הבימה המרכזית, ילדים פוזרו בכוח, הנערות המאוכזבות בכלל סרבו להתפנות החלו צעקות, דחיפות, איומים ועוד מיני תרגילים מסיחי דעת מאותו מאסטר פרץ והכל כדי שההוא שבטוח שהוא מלך הזמר העיברי ובכלל יאות ויצא להופיע כפי שבכלל היה אמור לעשות מתוקף ההתחייבות שלו.

לידי ישבה ליאל אלנקווה, כתבת רדיו חיפה שנשלחה לסקר את הארועים אצלנו. בשיחה עימה על ההתנהלות ההזויה של הפרץ התברר לי כי אצלנו בעצם הפרץ היה רך כמו חמאה והתנהג לתפארת מדינת ישראל. בקריות כשצוות רדיו חיפה ניגש לראיין אותו ולצלם אותו עלתה חמתו של הפרץ, והיחצני”ת שלו יצאה בהודעה חד משמעית כי אין אישור לצוותים של רדיו חיפה הפזורים ברחבי העיר לגשת לקירבתו של הפרץ, לראיין וחלילה להעז לצם אותו.

אז בסופו של יום אכן עלה המלכה האם, קובי פרץ, לבימה, דפק הופעה. כן דפק הופעה משמע היה דפוק ואף על פי כן ולמרות הכל צילמנו אותו בעוד השוטרים מנסים לסלק אותנו, יש שני סירטונים, יחי אלוהי הדור השלוש וחצי והוא יצא וואחד פיתה !!

קובי פרץ, בימה מרכזית בנשר

לחלק הראשון, לחלק השני

ממשיכה עם “הבדיקה העצמית” וגיליתי את הטובוס, אוי ווי מה טובוס עכשיו בא לי למות. ניסיתי לזוז, לא הצלחתי, ניסיתי לנענע בראש, צלח ועוד איך צלח, השתוללתי על המיטה. מיד הגיעה האחות לבדוק מה קורה. הבינה, הטובוס מפריע. הרגשתי, שזו תהיה הנשימה האחרונה שלי. זו היתה רק הרגשה מטעה, כי הטובוס מחדיר חמצן לריאות ואין מצב למות מחנק, אך יש מצב למות מהיסטריה.

“הכל בסדר”. מנסה להרגיע, “זו מכונת ההנשמה, אל תדאגי, לא תיחנקי”

מיד קראה לרופא תורן, שייקח סימנים. סעמאק מה הנשמה תוציאו מיד ועכשיו את הצינורות מתוך קנה הנשימה.

כשאתה עושה משהו אסור, בזמן שאתה שוכב על האדמה, במקום שדי מפחיד אותך בדרך כלל, ובעיקר כשאתה מת להשתין תוך כדי כל זה, ואז נשמעות צעקות מלמעלה מהבית שלך, אני יכול להבטיח לך שזה ממש רע.

אני זוכר איך התנשפתי כשניסיתי להחביא את המעטפה ההיא, אני לא בטוח מה היה הצבע שלה, והחלטתי שאני אקבור אותה במקום שרק אני אדע, וכדי שלא אשכח, אני אמנם נבון אבל אי אפשר לדעת, אני אסמן את מקום הקבורה בענף עבה שמצאתי ושיבלוט כמו שצריך.

נכנסתי כשעוד היה אור בחוץ, והחלקתי מתחת לעמודים של הבית שלנו, לא רחוק מהכלב שלנו, מוקי, כשאני נזהר לא לעלות על אף מוקש חיריונים כמו שאבא שלי היה קורא להם ומחייך, כשהוא עוד היה מחייך. הקטע היה שחשבתי שאני אעשה את זה מהר כי בדרך למקום הבולט לא הייתי צריך לחפש ענף, כבר היה לי ענף לסמן איתו, אני בחרתי את הענף הזה כבר ביום ראשון, כשרעות נסעה, ונתתי לה נשיקה קצרה, כי שיחקנו אותה כועסים אחד על השני, היינו עושים את זה הרבה. אבל בכל זאת לקח לי מ-ל-א זמן עד שהתחלתי בכלל לחפור. פשוט נורא פחדתי, אפשר להבין, ילד בן תשע מתחת לבית שלו, עם כל החרקים שמסתובבים באזור, עכברים, חיריונים של מוקי, ממש פחדתי.

שאלתי את עצמי היום מה זה לזכור?
מהי אותה מצווה שאנחנו מקדישים לה מספר ימים בשנה, לזכור אירועים או אנשים מיוחדים מאוד. מה בדיוק אני צריך לעשות? ויותר מזה, אם אני הייתי אחד מאלו שצריכים להיזכר על ידי אחרים, איך הייתי רוצה שזה יתבצע?

ראשית הגעתי למסקנה שלזכור לא מסתכם לטעמי בלנסות ולהכאיב לעצמי כמה שיותר, עם תמונה של שביב חיוך של קרוב שנפל, של מכר שנהרג, של ילדה שנרצחה, עת צופרת הצפירה, עת נשמעים השירים הכל כך מוכרים ברדיו, עת אני צופה בטקס זיכרון כזה או אחר.

החלטתי שלזכור חייב להיות הרבה יותר מזה, ראשית מפני שאם אני הייתי במקומם, לא הייתי רוצה שאף אחד יכאיב לעצמו בשבילי.