יצאנו מהפגישה עם הרופא, אחרי שהסביר הכל, לא מספיק שהסביר, אלא גם תלה את הצילומים על לוח הניאון והראה לנו, לשי ולי, בדיוק מה הבעיה, איפה היא נמצאת ומה יעשו בניתוח.

ישבתי שם ובהיתי בלוח הניאון, כשכל צילומי ה MRIהיו תלויות עליו. הרופא הראה והסביר ושאל אם הכל מובן. הבטתי בו בעיניים פקוחות לרווחה, מלאות בדמעות, מהנהנת בראשי כאילו הסכמתי עם דבריו. לא הבנתי דבר !, לא הבנתי מה הוא רצה, לא הבנתי מה יש לי, לא הבנתי ממה זה בא, לא הבנתי למה אמר: “אם זה היה קורה בשנות ה 70′, לא היה פיתרון בכלל”, לא הבנתי, אולי כי לא רציתי להבין. לבסוף הוסיף, כי “זוהי מחלה של ילדים ומעטים המבוגרים הלוקים בה”. נו, נפלא, אם כך אני צריכה לראות בעצמי ברת מזל, כי מעטים המבוגרים הלוקים בה. או שמא, להמשיך בתהליך האבל שנפל עלי כך. ההסבר הסתיים וכאן הגיע מסע ההפחדה השני, “תראי, הניתוח הזה מסוכן מאוד, יש לו הרבה השלכות, אחדים לא מתעוררים כל כך מהר. יש כאלו שהתעוררו אחרי שבועיים, יש ילד שנותח והיום אחרי הניתוח לא ישן ללא בלון חמצן, יש כאלו שהתעוררו עם נכות …”. הוא המשיך והמשיך ואני כבר לא הייתי בחדר. הייתי נוכחת פיזית, אבל ברוחי ריחפתי לי במקום אחר נעים יותר, נחמד יותר, מקום בו הכל טוב, אין הסברים, אין רופאים, אין איומים, אין כלום. יש רק דבר אחד, וואקום, כן כן וואקום אני וכלום. טוב זהו בינתיים, נקבע התור לניתוח שבועיים מאותו יום. באותם שבועיים החלטתי, כי אני עושה ככל העולה על רוחי ללא שימת לב לפרטים קטנים וגדולים כאחד, אזי כל יום היה מוקדש לטיול עם הבנות, מסעדות, קניות ועוד מיני הנאות חיים כאלו ואחרות.

הגיע ערב הניתוח. על פי ההוראות מהרופא היה עליי להגיע למחלקה באותו ערב. לפני הנסיעה לבי”ח אספתי את בני המשפחה, שבניתי לי, ונכנסנו לבית קפה לערוך מסיבה , מסיבת פרידה, כך כיניתי את המסיבה בתוכי, מבלי לחשוף בפני האחרים את תחושותיי . ישבנו, שתינו, אכלנו, צחקנו ונהנינו. ניסיתי לנצור את אותו זיכרון, שעלול היה להיות הזיכרון האחרון שלי מהמשפחה ולהיפך, הזיכרון האחרון של המשפחה ממני. לכן ניסיתי לצחוק הרבה, ליהנות ולא להראות מה מתרחש בתוך הלב פנימה.

חזרנו הביתה ואז שי ושמוליק, בן דוד, ליוו אותי בדרך לבית החולים. עלינו למחלקה, קיבלתי מיטה והזהירו אותי, כי אני בצום ואסור לי לאכול. ישבנו בחצר, שוחחנו בשקט בלי הזכיר במילה אחת את הניתוח עצמו, לא רציתי בכך, כי אני פשוט מסרבת להאמין. חלפו השעות והם נסעו הביתה, לא לפני שהבטיחו לי, כי יהיו כבר בשעת בוקר מוקדמת במחלקה, כדי ללוות אותי לחדר הניתוח.

לחלק השני