חשיפה, חלק שלישי
נכתב בתאריך : 19-04-2010 | ע"י : צילה | בנושא : כללי
תגים:אינטובציה, בית חולים, בית לוינשטיין, טובוס, טיפול נמרץ, ניתוח, נכות, עמוד שדרה
0
ממשיכה עם “הבדיקה העצמית” וגיליתי את הטובוס, אוי ווי מה טובוס עכשיו בא לי למות. ניסיתי לזוז, לא הצלחתי, ניסיתי לנענע בראש, צלח ועוד איך צלח, השתוללתי על המיטה. מיד הגיעה האחות לבדוק מה קורה. הבינה, הטובוס מפריע. הרגשתי, שזו תהיה הנשימה האחרונה שלי. זו היתה רק הרגשה מטעה, כי הטובוס מחדיר חמצן לריאות ואין מצב למות מחנק, אך יש מצב למות מהיסטריה.
“הכל בסדר”. מנסה להרגיע, “זו מכונת ההנשמה, אל תדאגי, לא תיחנקי”
מיד קראה לרופא תורן, שייקח סימנים. סעמאק מה הנשמה תוציאו מיד ועכשיו את הצינורות מתוך קנה הנשימה.
הרופא כאן ושוב השתוללות על המיטה, הוא לשמחתי הבין, החליט להוציא את הטובוס ואז האחות החליטה לקחת פיקוד, לא נתנה לו להוציא וכל השיחה התנהלה לידי,
“אסור לרופא תורן להוציא את הטובוס ”
-”אני מוציא, מקסימום נכניס חזרה”
-”לפי ההוראות צריך לחכות לבוקר כשיגיעו הרופאים”
-”לא, אני לא מחכה, אני מוציא”
הלוווווווווו, הכל אצלי דפוק עכשיו, אבל האזניים עדיין במצב מעולה. לא ויתרתי. הוציא את הטובוס, ביקש להשתעל. ויווווווו זהו יכולה לנשום לבד, אחת ההצלחות של הניתוח.
אז הנשימה היא שלי ורק שלי, היא עצמאית !!! כן כן עצמאית.
אבל מהר מאוד הסתבר לי, שהעצמאות היא ממני והלאה וייקח עוד הרבה זמן אם בכלל לחזור לחיים עצמאיים.
הרופא נשאר בחדר, כתב משהו בתיק הרפואי, דיווח על המצב, וכשהלך כבר השעה היתה אחת אחר חצות.
המיטה שלי הייתה מול עמדת האחיות. עם העיניים תרתי אחרי עיניה של האחות, חיכיתי שיצטלבו מבטינו, והינה זה אכן קרה.
-”אפשר לבקש ממך משהו ?”.
“כן”, קולה היה חסר סבלנות.
“תתקשרי בבקשה הביתה ותודיעי להם, שהכול בסדר”.
“את יודעת מה השעה ?”, שאלה אותי האחות בתמיהה.
-” אם אתקשר עכשיו הם ייבהלו.”
“הם לא ייבהלו, אם תגידי שהכול בסדר, הם מחכים לדעת מה קורה כאן”, הייתי בטוחה שבבית דואגים.
לא עיניין אותי מה ענתה, אפילו לא הקשבתי. התחלתי לירות בצרורות את כל מספרי הבזק והניידים של שי וההורים שלי. כדי להיות בטוחה, שהיא רושמת, ביקשתי ממנה להקריא את כל המספרים שיריתי עליה. והיא, לא אכזבה. אכן כתבה את כל מספרי הטלפון, שיריתי בצרור.
הצצה חטופה לעבר השעון ושוב אני פונה לאחות:
-”נו, תתקשרי. כבר שתיים, גם ככה שי אוטוטו מתעורר להגיע לכאן.”
-”צילה, הוא יצא מכאן מאוד מאוחר. תני לו לנוח.”
-”לא, הוא דואג, אם תגידי שהכול בסדר, הוא יירגע”.
מהרגע בו פקחתי עיניים והצלחתי להוציא מילה ראשונה מהפה בעקבות הוצאת הטובוס, לא שתקתי ולו לרגע. דיברתי, ודיברתי ומלמלתי ללא הרף. גם כשהגיעה אחות נוספת להחלפה לא הפסקתי ואף התחלתי הכל מהתחלה. אם אתם תוהים לפשר העניין, אזי יש לכך סיבה טובה מאוד, כל כך רציתי שיוציאו את הטובוס וכל כך פחדתי, שיחזירו לי אותו חזרה, אז פשוט פחדתי להירדם. שאלתי שאלות, התעניינתי בדברים, בדקתי מי השכנים ששוכבים לידי ומולי. פשוט דיברתי על כל דבר אפשרי. רק לא להירדם.
מרגישה, כי החדר מתחיל להתמלא באור, החדר היה בצד המזרחי של הבניין. מעיפה מבט אל השעון והנה כבר אוטוטו חמש, ניתן להתקשר הביתה.
-”השעה חמש, תתקשרי לשי ולהורים שלי.”
-”צילה, די נו מוקדם מידי.”
-”לא מוקדם, זו השעה שבה ההורים שלי מתעוררים וגם שי.”
ככה הצליחה בחן רב למשוך אותי עד שש ואכן התקשרה. אבל אני לא הסתפקתי בזה שהשפופרת נמצאת ביד שלה, ביקשתי ספיקר לשמוע אותם. נרגעתי, הייתי חייבת לשמוע אותם רגועים.
