לחלק הראשון

על הבוקר העירו אותי וביצעו מדידות שונות כמו, לחץ דם, חמצן בדם ועוד כאלו שלא מבינה בהם, הביאו בגדים ירוקים ונשלחתי להתקלח. כמו ילדה טובה התקלחתי, לבשתי את הירוק הזה וחיכיתי. פשוט חיכיתי. הגיעו שניים עם מדים לבנים ומיטה ניידת. ביקשו, שאעבור אליה והזניקו את המיטה קדימה במעין מרוץ מטורף במסדרונות הארוכים הבלתי נגמרים, כשאור הניאון בוהק מעלי ואני חולפת מניאון אחד לעוד ועוד ועוד, והינה הדלת הזו פניאומטית, נפתחת לבדה ואני נמצאת באזור מיוחד.

שי לידי, דמעות אצלי ואצלו, ואחות שהפריעה להתייחדות הזו ללא מילים. ממלאה שאלון ומציקה לא מעט. הולכת וחוזרת. אני חותמת, אין לי הרבה ברירה, נפרדת משי ומובילים אותי לחדר קטן ירוק, המלא מיליון מכשירים מכל הסוגים, וחשה בקור אימים. שוב עוברת למיטה אחרת.הגיעו רופא וכמה אחים עם מגש מלא מזרקים ומחטים מגעילים ומאיימים, הזריקו משהו לוריד ושקעתי בעולם שכולו טוב.

כנראה עברו כ 8 שעות. לא זוכרת. הכל מהסיפורים של האחרים. סגרו, הידקו עם שדכן, יותר מעשר סיכות היו שם. מסתבר שפתחו חתיכת פתח, מהקודקוד ועד העורף. זהו, נגמר עכשיו. הוציאו שוב, החליפו מיטה ורצו ממעלית למסדרון למעלית, ושוב למסדרון עד שהגיעו לטיפול נמרץ. גם את זה הבנתי מסיפורים…

עדיין ישנה בנחת, לא העירו ולא ניסו להעיר, צריך לתת לגוף להתאושש לבד ולהתעורר לבד. אם לא מתעוררים, אזי מתעוררת בעיה.כמו כן, צריך לבדוק מה קורה עם מערכת הנשימה, כרגע הטובוס בקנה הנשימה והמכונה נושמת במקום הריאות. אם כך, מסוף הניתוח מנסים לבדוק איך הגוף מתאושש מהטראומה, האם מתעוררת לבד, ואיך מסתדרת מערכת הנשימה שלי, האם הריאות יחזרו לפעולה תקינה, כאשר ינתקו את מכונת ההנשמה.

פקחתי עיניים, שקט מסביב, תרה בעיניי אחרי שעון, חייבת לדעת מה השעה, לא יכולה להסביר.

אופס, מצאתי מעל תחנת האחיות שעון, השעה 12:00, עוברות כמה דקות והגעתי למין מסקנה שכזו, שהספרות 12:00 מופיעות פעמיים במשך היממה על השעון, אחת בחצות היום השניה בחצות הלילה. נו, אז מה עכשיו יום או לילה ?, שוב העיניים לא שקטות, מחפשות חלון… מצאתי ! חושך בחוץ. אנחנו כנראה בחצות הלילה.

אז צלחתי את ההתעוררות וההתאוששות גם יחד. עדיין מנסה להבין מה קורה איתי. עוברות כמה דקות ומבינה שהגפיים לא זזות YYYמה זה עכשיו.

לחלק השלישי