הכל חייב להיות כל כך מסובך, משהו טוב לא יכול להתחיל על מי מנוחות.

תמיד הכל חייב להתנקז לשיחת היחסנו לאן. אותה שיחה ארורה ומקוללת שבה כל מה שתאמר לא יהיה לרוחי.

ולמרות שאתה מסתכל לתוך עמקי נפשי וכמה שאני לא אנסה להסביר לך מה אני רוצה, אתה לא קולט.

אני מנסה להבין מה אתה מחפש. אני חופרת בתוככי מנסה להבין איפה טעיתי, למה אני לא מספיקה לך.

פתאום לכל שיר שמתנגן ברדיו יש משמעות.. לאט לאט, עולות להן התובנות, תובנות שקשה לי להשלים איתן.

אתה אומר שאתה לא בנוי לזוגיות…

הדמעות זולגות מעיניי ושלמה ארצי מנגב לי את הדמעות ובינתיים אתה, הולך לאיבוד דרך מרפסת…

אני שותקת, שתיקה רועמת, כי אין לי יותר מה להוסיף, אין לי עוד דרכים לבטא מה אני רוצה ממך, נגמרו לי המילים להגיד לך כמה טוב לי איתך.

מעולם לא ניסית למכור לי ציפיות, אני כבר סיפקתי אותן לעצמי. עד היום התבוססתי באשליות שיכול היה להיות בינינו משהו מיוחד. להט, תשוקה ואהבה.

אני שותקת, מסתכלת עליך, שוכב במיטה, עם אישונים מורחבים, העיניים הלוטשות האלה שלך שאני מתחילה להתאהב בהן, מסתירה הכל בחיוך צחור ועיניים נוצצות. מסתירה את מה שכבר התגלה. אני דומעת. דומעת מהכאב. מסרבת להאמין ששוב נפלתי באותה מלכודת.

אולי, אולי כשאני אתבגר אני אבין איך להפוך דברים לפשוטים יותר. אבל קטונתי..

אני לא מבינה.. אני סתם ילדה קטנה… אני תמימה, מחכה להוריד את השמלה האדומה, לגזור את הצמות ולמצוא את התשובה.

אני אחלום לנצח. אני אמשיך לתת לך להשלות אותי בחום והאהבה הזמניים כמו שרק אתה יכול לתת, במסורה, בכמות מדודה שמספיקה רק ללילה.