כשאתה עושה משהו אסור, בזמן שאתה שוכב על האדמה, במקום שדי מפחיד אותך בדרך כלל, ובעיקר כשאתה מת להשתין תוך כדי כל זה, ואז נשמעות צעקות מלמעלה מהבית שלך, אני יכול להבטיח לך שזה ממש רע.

אני זוכר איך התנשפתי כשניסיתי להחביא את המעטפה ההיא, אני לא בטוח מה היה הצבע שלה, והחלטתי שאני אקבור אותה במקום שרק אני אדע, וכדי שלא אשכח, אני אמנם נבון אבל אי אפשר לדעת, אני אסמן את מקום הקבורה בענף עבה שמצאתי ושיבלוט כמו שצריך.

נכנסתי כשעוד היה אור בחוץ, והחלקתי מתחת לעמודים של הבית שלנו, לא רחוק מהכלב שלנו, מוקי, כשאני נזהר לא לעלות על אף מוקש חיריונים כמו שאבא שלי היה קורא להם ומחייך, כשהוא עוד היה מחייך. הקטע היה שחשבתי שאני אעשה את זה מהר כי בדרך למקום הבולט לא הייתי צריך לחפש ענף, כבר היה לי ענף לסמן איתו, אני בחרתי את הענף הזה כבר ביום ראשון, כשרעות נסעה, ונתתי לה נשיקה קצרה, כי שיחקנו אותה כועסים אחד על השני, היינו עושים את זה הרבה. אבל בכל זאת לקח לי מ-ל-א זמן עד שהתחלתי בכלל לחפור. פשוט נורא פחדתי, אפשר להבין, ילד בן תשע מתחת לבית שלו, עם כל החרקים שמסתובבים באזור, עכברים, חיריונים של מוקי, ממש פחדתי.

בדיוק כשכבר התחלתי לפתח אומץ, אחרי אולי איזה שעתיים שהייתי שם! פתאום אני זוכר שהתחלתי להרגיש שאני חייב להשתין, וניסיתי להכריח את עצמי לא לוותר ולצאת, אלא להיות אמיץ ונבון ולהמשיך, אבל הייתי ממש צריך להשתין, ממש!

ככה התלבטתי לי עוד איזה חצי שעה לפחות! כשפתאום שמעתי מלמעלה את הצעקות ההם. אני חייב להגיד שאני זוכר שלא התרגשתי מצעקות. אימא שלי, חדווה, נוהגת לצעוק עלי ועל השאר לא מעט, ובעיקר על אבא שלי, ארז. היא צועקת והוא כבר כמעט ולא. עכשיו בגלל זה גם אני לפעמים צועק כדי שיקשיבו גם לי, כמובן שגם אחותי, רעות, צועקת מלא. מצחיקה כזו.

הקטע המוזר בצעקות האלו היה הבכי, שבגללו ממש נבהלתי, כי הייתי משוכנע שהם גילו את הכול על רוני, והבנתי שאני חייב להחביא את המעטפה הזו עכשיו! ולהחביא אותה עמוק, כי הבטחתי, וגם כי היה לה צבע בולט, אני לא זוכר, אדום או ורוד, לא זוכר, שאפשר היה לראות מקילומטר.

אז תוך כדי שאני כבר ממש מספיק לחפור עמוק, שמעתי מישהו קורא לי, לא הבנתי בהתחלה מי זה היה, כי אולי אין לי שמיעה מוסיקלית כמו לדוד שלי אבנר, אבל יש לי שמיעה טובה מאוד, ובכל זאת לא הצלחתי לזהות מי קורא לי. זה רק הגביר את הפחד שלי כי כבר הייתי בטוח שזה קשור לרוני, אז כיסיתי מהר את המעטפה וברחתי החוצה.

איך שהגעתי לקצה הבית והתרוממתי, עשיתי טעות מחוריינת, כמו מוקי והחיריונים שלו, ודפקתי את המאחורה של הראש ישר בפינה של הבית. נפלתי על הפנים, למזלי לא על חיריון, ואני חושב שישר התחלתי לבכות, עוד לפני שראיתי מה שהחזקתי ביד, פשוט כל כך כאב לי ונהיה לי טעם מוזר כזה בפה, כאילו שהתייבשתי. וככה אני יושב לי שם ובוכה ומקלל בשקט, אני חושב שהזעתי גם, הרמתי את היד כדי לבדוק את הראש ואז גיליתי שהענף עדיין ביד שלי.

אז כבר ממש בכיתי, כי מילא לקבל מכה בראש כמו מטומטם, אבל אז שנייה אחרי זה לגלות שאתה לא “כמו”, אלא שאתה ממש מטומטם? זה כבר היה יותר מדי, אני זוכר שממש אמרתי בקול דק כזה של בכי שיוצא לך כשאתה גם בוכה וגם עצבני: “איך אני אמצא את זה עכשיו, איך?”.

אז זרקתי את המקל לשיחים שמאחורי מוקי, וקיללתי קצת יותר בקול, והלכתי הביתה, כבר לא היה אכפת לי מכלום, מה גם שהמעטפה הייתה מוחבאת, ולפחות עד שרעות תחזור מהצבא, הכול בסדר.

עד שהגעתי הביתה, כבר שכחתי מהצעקות, מהפיפי, מהקול הלא מזוהה שקרא לי, וכבר שכחתי מדוד אבנר, כל מה שחשבתי עליו זה היה הכאב בראש שלי והאם המעטפה אולי בכל זאת בלטה מהבור שעשיתי לה, לא ממש זוכר באיזה צבע, או שהחבאתי אותה מספיק טוב.

נכנסתי הביתה ורציתי ללכת לקחת לשתות, כשראיתי שאיזה כמה חיילים יושבים בפינת אוכל, תמיד לא היו לנו מספיק כיסאות ואימא הייתה צועקת על אבא שכבר צריך לקנות פינת אוכל חדשה, והוא היה עונה לה בשקט, רוב הזמן, שאין כסף וזה, וגם עכשיו ראיתי שלא היה מספיק מקום לכולם והיו שני חיילים, חייל וחיילת, שעמדו. נראה לי שלחייל היה פיפי כי הוא לא הפסיק לזוז מצד לצד כמו רקדן עקום.

כשנכנסתי עדיין בכיתי, וממש ניסיתי להפסיק לבכות אבל למרות כל החיילים, איך שראיתי את אימא שלי ישר התחלתי לבכות שוב, ולא רק זה, גם פתאום שמתי לב שגם היא בוכה אז כמה שניסיתי עכשיו להתאפק לא לבכות רק בכיתי יותר חזק.

החיילת באה אלי אבל העפתי אותה ורצתי ישר לאימא, ואמרתי לה שלא תבכה, אז מה אם רעות אוהבת את רוני וכתבה לו מכתב עם בושם ומעטפה אדומה, אז מה, מותר לה! ואני כן אביא לו את המכתב מחר, כמו שהבטחתי לרעות, ושאני לא אגלה לה איפה החבאתי אותו, ושזו זכותה של רעות, ושגם אם יבואו עוד מאה חיילים אני אעשה מה שרעות ביקשה ממני.

אימא צרחה שייקחו אותי ממנה, וזה ממש העליב אותי אז, אבל אחר כך, עוד סלחתי לה, אבל זה היה רק אחרי שהחיילת לקחה אותי לחדר ושאלה אם אני צריך משהו וכל הזמן אמרה שהכול יהיה בסדר, אז אמרתי לה שאני צריך להשתין דחוף כבר שעה, הצלחתי להפסיק לבכות לידה, אז הלכתי להשתין, ואני זוכר שבשירותים התחלתי לבכות שוב, אבל חלש יותר, והייתי פתאום נורא עצוב. ועדיין לא סלחתי לאימא.

רק אחרי שאבא הגיע מאוחר יותר ובא אלי לחדר וסיפר לי שרעות נהרגה בפיגוע בדרך לבסיס, ורק אחרי שהוא התחיל לבכות ליד הדלת ואני זוכר שרציתי שהוא גם יבוא אלי ויחבק אותי וגם יעוף כבר משם, ושגם רציתי שהוא יפסיק לבכות וגם רציתי שהוא ימשיך כי זה כאילו מקרב אותנו, הוא אמר לי שאימא ממש מצטערת על איך שהיא צעקה קודם ושהיא רוצה שאבוא אליה, אז כבר קצת סלחתי לה.

היום אני כועס מעט מאוד ועל אימא ואבא בכלל לא, אבל מי שאני הכי כועס עליו זה על עצמי, כי כל פעם שאני רואה את מוקי אני נזכר בחיריונים שלו ואיך שכמעט נפלתי עליהם כשיצאתי מהמתחת של הבית, אחרי שהחבאתי את המכתב של רעות לרוני שהיא ביקשה שאמסור לו ביום שני אחרי שהיא תגיע לבסיס שלה, ושלא אגלה לאף אחד ושלא אעיז שמישהו ימצא אותו.

ואז אני נזכר ברעות ובכמה שהיא הייתה יפה. כל אח אומר את זה על אחותו, אבל רעות, רעות היא הייתה שזופה גם באותו קיץ, ואז היא הייתה עוד יותר יפה, ואז אני נזכר איך היה לנו כיף כשישנו באותו חדר, עד שנגמרו השיפוצים בבית שבגללם לא היה לנו אף פעם כסף לקנות פינת אוכל, וכמה שאני אוהב אותה, ואני נזכר בכל מיני משחקים ששיחקנו ביחד ובריבים שלנו ובחיבוקים.

ואני כועס כי מה פתאום שכל מה שאני משאיר מרעות זה זיכרון שמגיע לי ממוקי והחיריונים שלו? אני רוצה שרעות תהיה כל כך הרבה יותר מאשר הזיכרון הזה, ואני מרגיש שבאשמתי כל מה שאני אשאיר ממנה בסוף זה יהיה איזה תמונה אחת שלה, שזופה בקיץ, כשמוקי מזכיר לי אותה, ואני מפחד שאני אשכח את הקול שלה, ואת הריח שלה, ואת איך שהיא עושה אפצ’ים קטנים כאלה עד שאחד ענקי משתחרר לה ואנחנו צוחקים עליה מלא.

והדבר שהכי מעצבן אותי לגבי עצמי, זה שאני פוחד שהמכה בראש שקיבלתי מהמתחת של הבית אחרי שניסיתי להחביא את המעטפה, גרמה לי לשכוח דברים, כן שמעתי שזה יכול לקרות, ואם בגלל המכה הזו שכחתי איזו פעם נוספת שרעות באה אליי בבוקר לפני שקמתי מהמיטה, אני הייתי קצת עצלן ומפונק אז, והתיישבה עלי כשהיא משחקת אותה מופתעת שהמיטה זזה, ומדגדגת אותי, אם אני שכחתי משהו כזה בגלל שכל כך מיהרתי והייתי חסר זהירות, אני ממש אכעס על עצמי.

נירק’ה