כגבר, אני מודע לעובדה שזה מעט יוצא דופן שאני מדבר על רגש. אבל בניגוד למה שאתן חושבות (או אתם, הגברים המוזרים שלא אוהבים כדורגל), אנחנו רואים ספורט בדיוק בשביל זה.

תשאלו כל גבר, ובמידה ותקבלו תשובה ארוכה יותר מאשר “חלאס נו, יש חדשות, כוס אמו התורכים האלו”, אתם גם תקבלו תשובה כנה, אנחנו אוהבים ספורט בשביל רגשות.

אנחנו לא באמת כאלו חסרי רגישות, פשוט קצת קשה לנו להביע אותם, אבל תנו לנו לראות את חלוץ הקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים מחטיץ הזדמנות לכבוש שער, הקללות שאנחנו משחררים, תנועות היד הקצביות והקימה הזריזה מהספה, זו הדרך שלנו להגיד: “אנחנו כל כך אוהבים אותך, למה לא הצלחת? אכזבת אותנו קשות ופגעת ברגשות שלנו, אנחנו תלינו בך את כל יהבנו ואתה פגעת בנו, אנחנו חושבים שאנחנו נלך לישון אצל אימא שלנו הלילה, כדי שאתה תוכל לחשוב טוב-טוב על מה שעשית”.

הגביע הקדוש

והנה, רצה הגורל (או המקום, תלוי את מי שואלים) ומדי ארבע שנים יש לנו הזדמנות מדהימה לבצע, במשך חודש שלם, שחרור רגשות בינלאומי, במין אורגיית רגשות חוצה ארצות ויבשות, של טירוף, של אהבה, של שנאה, של קנאה, של יריבויות בין לאומים שלמים כמו גם בין שחקנים בודדים ושל שלל סיפורים מדהימים ומרתקים שרוקח החודש הקסום הזה. אנחנו בעצם בדיוק כמוכן מול סקס והעיר הגדולה 2, רק שלנו יש את זה חודש שלם, ואצלנו זה טוב, והגיבורים שלנו הם לא 4 דבלות יבשות (כדברי גידי אורשר), אלא 22 גברים, לוחמים, שמייצגים את המדינה שלהם ואת הכבוד הלאומי שלהם (לא פחות) במטרה אחת: הגביע הקדוש.

במקום להכביר במילים על מהי התרגשות ומהי אקסטזה מכדורגל, אני אתן למרקו טרדלי, קשרה של נבחרת איטליה וכובש השער השני לזכות איטליה במשחק הגמר של מונדיאל 1982, מול נבחרת מערב גרמניה:

אבל לא רק הרגש מושך אותנו אל מסך הטלוויזיה כמו פקאצות ל- H&M, אלא גם הסיפורים המדהימים שנרקמים, ושעוד ירקמו ונכונו לנו במהלך המונדיאל הקרב. לכל מונדיאל יש את הגיבורים שלו, את הטרגדיות שלו, יריבויות חדשות, מנצחים, מפסידים, מפתיעים גם מכיוונים בלתי צפויים בכלל, דוגמת אותה נבחרת תורכית במונדיאל 2006, שהציבה רף חדש לסיומות מפתיעות של משחקים ומהפכי תוצאה מדהימים, עד שהטביעו אמרה חדשה, לפחות בקרב מכריי: “עשו להם תורכיה” (וכן, אני מאוד מתאפק שלא לאזכר את המהפך הקיצוני שהוביל אחד, ארדואן, על העם התורכי שלו).
כבר לפני פתיחת המונדיאל מרחפים באוויר סיפורים יפים וטובים, עוד לפני שגליץ’ אחד חרך את הדשא הדרום אפריקאי: האם ליאו מסי סוף סוף יבוא ויוכיח שהוא הטוב בכל הזמנים? האם המלך הנוכחי שעומד למסי על הקווים יכול בכלל לעמוד במשימה שהוטלה עליו בהובלת הנבחרת הארגנטינאית? האם תצליח ספרד ללכת עד הסוף גם במונדיאל ותמשיך את המסורת של אליפות אירופה האחרונה? האם אחת הנבחרות היותר מוכשרות שהולנד הצליחה לייצר בשנים האחרונות סוף-סוף תשחזר את הגמרים הגדולים שלה ואפילו תיקח תואר? והאם השוער המחליף השני של הולנד, זקן שחקני המונדיאל, סנדר בושקר בן 39, ירשום סוף סוף הופעת בכורה בנבחרת שלו? קשה להירדם בלילה מהתרגשות לקראת הסיפורים שהולכים לספר לנו כל אותם גיבורים.

ואי אפשר בלי להזכיר סיפור אחד, שלא יסופר השנה. סיפורה של נבחרת ישראל, שהעם היושב בציון ונבחרת הכדורגל שלה, ישבו מול הטלוויזיה ויצפו גם השנה בקנאה במשפחת העמים נוטלת חלק בטורניר בו כף רגלינו לא דרכה מאז 1970. בכדורגל אנחנו מאוד טובים בקנאה, אחרי 40 שנה בלבאנט, רק דבר אחד משתפר בענף הכדורגל שלנו, איכות הטלוויזיות שאיתן אנחנו רואים את הנבחרות האחרות משחקות (גם כאן אני מתאפק מאוד שלא להזכיר את האחראים הרבים לכישלון המתמשך הזה).

לסיום, יש לי בקשה אחת ויחידה מבנות ישראל (מאשתי הספורטיבית בהחלט אני לא צריך לבקש) בשם כל הגברים, ולמרות ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות, במהלך כל המונדיאל ולא משנה באיזה משחק מדובר, אל תגידו לנו: “תקליט ותראה אחר כך”, פשוט אל תעשו את זה.

בהצלחה לספרד, שהאהבה שלי אליה שווה פוסט נפרד:

אלופת אירופה לשנת 2008

בהצלחה לכם והכי חשוב, תיהנו,

נירק’ה.