יש גבר חדש בעיר, הוא מוכשר הוא חכם, הוא חתיך הוא צ’ארמר, הוא מסובך, הוא טייס, הוא דוגמן, הוא מפיק, הוא עסוק בטירוף והוא אוהב את עצמו, לא, בעצם הוא מת על עצמו, הוא נמס מעצמו.

אי אפשר שלא להימשך אליו, רק מחשבות אסורות חולפות בראשי כשאני רואה אותו. הוא מתפלא כשאני מהתלת בו ואומרת לו שאני לא נמשכת אליו, כי אף בחורה עוד לא עמדה בפניו. מבחינתו אני רק תחנה בדרך, בדרך לעוד אחת. לא משנה כמה אני זאת אני וכמה אני בטוחה בעצמי. מבחינתו זה בכלל לא אפשרי שאני לא אמשך אליו.

קוראים לו פח, והוא פשוט ככה, פח. הוא אומנם פח מעוצב, אבל הוא פח ללא רגשות, פח שכרגע לא מתאים לו לבנות משהו, פח שיודע מראש שאני גדולה עליו, פח שאוהב את החיים ללא רגשות, פח שחושב שעוד כמה שנים כשהוא יהיה במקום המתאים אז הוא ימצא את אהבת חייו שתמלא אותו ותרגיש יחד איתו.

הוא מסתכל על חברים שלו, החברים הנשואים שלו, אלה עם הילדים שרק רוצים זמן לברוח מהאישה ומהילדים ולחזור לתקופת הרווקות שבה הוא חי ונמצא עכשיו. החברים שבוגדים בנשים שלהן, החברים שבורחים מהחיים הבורגניים שלהם.

הוא מבסוט שהוא לא שם, שהוא חי חיים אחרים, חיים ללא “תיק”, חיים בלי האישה שתרדה בו שהוא יוצא יותר מידי, או בחורה שתשבור לו את הלב עוד כמה זמן כשכל הזוהר ממנו ימס ויתנדף.

יש לו את החברים שלו שלעולם לא יהיה אפשר להתחרות בהם ובמשחקי הכדורגל השבועיים שלהם, יש לו מלא ידידות טובות שהוא מייעץ להן, אבל מיד אחר כך הוא יגיד לי שהוא לא מאמין באפלטוניות, כי אין דבר כזה.

אני נשבת בקסמיו, הלא אפלטוניים, ראשי מסתחרר ממנו ועדיין לא לגמתי מהיין, הוא מתובל במילותיו, אוהב להכניס ביטויים בשפה הגבוהה ולשטוח בפניי את האג’נדה השטחית שלו.

כשכבר אין מילים וכבר מאוחר, אני אומרת לו להתראות ונותנת נשיקה על הלחי. כזאת שתשאיר טעם לעוד. אני יודעת שהוא לא בשבילי, אני יודעת שאני הבחורה שלא תשנה אותו אלא רק תשאיר עוד חותם במיטתו הרחבה בדירתו המעוצבת והשוממת.

הוא שולח  הודעה אחרי שכבר אמרתי להתראות, הוא מזמין אותי לסרט אצלו בדירה, שם הקוד לתוכנית האב שלו. התוכנית שבו אני באה אליו, מסתחררת מיין זול, ואז הוא דופק לי נשיקה עסיסית אך מהוססת בפה. אחר כך הוא כובש אותי ואת יצרו במיטתו. במקרה הטוב אני לא אברח באמצע הלילה אלא אשאר שם עד הבוקר כדי להתעורר איתו, במקרה הפחות טוב, אני אקח את רגליי ואופניי ואחזור למיטתי השלווה.

למחרת כבר לא תהיה הודעה, אין הפתעות עם איש הפח. הכל כבר ידוע מראש, הסצנה נכתבה מראש ואני פשוט זורמת איתה. לפעמים הריגושים והלילות האבודים האלה הם אלה שעושים את החיים מעניינים יותר, גורמים לדופק לדפוק מהר יותר ואין רע בהם, הם אלה שמזרימים לי את האדרנלין לדם.

אולי הפכתי להיות אחת מהם?

אני משכנעת שזה מה שעושה לי טוב עכשיו. נראה לי שכשהכול ידוע מראש יותר קל לשלוט במצב ויותר קשה להיפגע. דרך לא רעה להגן על עצמי, לשים את שיריון הפלדה על הלב ולהיות בטוחה שאף אחד לא יפגע בי עוד. החומות עדיין שם והציפיות כבר לא.

אני חושבת על הפגישה השניה שלי איתו, אין לחץ, האדרנלין יעוף  ותוכנית הערב תהיה מוכתבת וידועה. עוד לילה מובטח של שכרון חושים מחכה לנו. עוד סרט שזכה באוסקר יוקרן לו ברקע כשהוא מפשיט אותי ומפגין את תשוקתו אלי.

אין על איש הפח, הוא יודע איך להיות פח אמיתי…