אנחנו נפגשות בקפה, היא לוקחת שאכטה ארוכה מהסיגריה, ולמרות שהיא בת 24 אני רואה קמט לא מוסבר על פניה. משהו קרה, בלי שהיא תגיד מילה אני יודעת שמדובר בבחור.

האחד שטלטל את עולמה בחודש האחרון, אותו אחד שהיא נתנה לו ניסיון שני בתקווה שהפעם זה יהיה שונה. היא רוצה אהבה, כי מי לא רוצה אהבה. היא מחכה לו שיגיע ברכיבה על סוס לבן דוהר, יוריד את שריון הפלדה ויתמסר לה. ואז… הם יחיו ביחד באושר ועושר לנצח נצחים.

היא מתחילה בסיפורה, מסכת האירועים האחרונים, ולמרות שאני כבר מנחשת את סוף הסיפור, אני מקשיבה והבעות של הפתעה מובעות ברגעים הנכונים. היא מראה את ההודעות שקיבלה ממנו, נראה כאילו הוא ממש מאוהב בה, או לפחות מתחיל להראות סימני אהבה.

הזמן עובר ושבוע שלם הוא מנסה להתרחק ממנה, הוא עסוק, הוא קבע עם חברים, יש לו פגישה ואח”כ.. הם לא הצליחו להיפגש, ובסופו של יום הוא אמר לה שהם חייבים לדבר.

“הכל היה מושלם” היא אומרת לי, וחיוך מעוצב עולה בליבי… הוא חושב שהיא מקסימה, מוכשרת בטירוף, כיף לו איתה מאוד, אבל.. אבל זה לא זה. הוא יודע מה זה, כשזה זה. היא אולי נשברה, אבל היא לא מראה לו כל זכר לשברי ליבה המנופץ.

על מה היא חושבת עכשיו, אינני יודעת. אולי זה כבר מעבר לבינתי, אולי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. האם נרקמת במוחה נקמה מתוקה? האם הזיכרון הטרי מהנגיעות האחרונות מזכירות נשכחות? האם מישהו שם לוחש לה שבקרוב הנמר יהפוך חברבורותיו והוא יאמר לה כי היא האחת שהוא חיכה לה כל חייו?

לפתע נעלם לו אותו קמט לא מוסבר, אותו האחד שטילטל את עולמה כבר לא שם. היא לוקחת שאכטה אחרונה ומכבה בדיל סיגריה שנכבה לאיטו גם כך. היא נעמדת מולי בגאווה, עם העוצמה הנשפכת שתמיד הייתה לה, עוצמה בלתי מוסברת. והולכת לדרכה.

ובאותה פרידה, אני משקיעה כמה שניות של מחשבה, על הדברים הפשוטים שהפכו למסובכים, על הנאיביות שהייתה פעם ומקוננת בליבנו לפעמים. ואני תוהה האם קיים אותו אחד, אותו אביר על סוס לבן שנתקע אי שם ביערות בגלל איזה תקר בפרסה, אולי הוא מתעכב קמעה אולי הג’י.פי.אס שלו הטעה. ואולי הוא כבר הגיע והיא פספסה אותו בשנייה…