תמיד קינאתי בהן, הרזות, אלה שתוקעות קוראסוני שוקולד באמצע היום ואפילו לא חושבות על הערך הקלורי העצום שטמון בהם.

אלה שרק להן נשארים הג’ינסים במידה 34, הרזות ששוקלות 49 ומתבייכינות שהן העלו קילו… הבנות עם קצב חילוף חומרים של מטוס סילון.

נגזר עליי, בתור הונגרייה עם גנים קצת פחות טובים, לחיות חיים סגפניים, לריב עם כל פונדנט שוקולד שמזמינים לשולחן בסוף הארוחה, שלא נדבר על לחם הבית שמוגש בתחילתה.

יש שיגידו שאני קצת משוגעת, בסך הכל יש לך חיוך יפה וכל מה שחשוב זה הפנים והיופי הפנימי, אבל כל הבולשיט הזה, יפה, ובמקומו מונח. רק אני יודעת שכדי להיות מאושרת, בגזרה החלומית, נועדתי לריב עם כל הפחממות השמנמנות שמנסות לפתות אותי בכל מקום שרק אפנה אליו.

ורק אני יודעת שהמלחמה המתמדת הזאת, מלחמת ההתשה במשקל, קשה מנשוא. כבר שכנעתי את עצמי, שאני לא אוהבת מתוקים, לא אוהבת פסטות ובכלל, אוכל לא עושה לי את זה.

האמת, שאני קצת מפחדת להגיע למשקל היעד, כי מה יהיה עליי אז? נגד מי אני אלחם? למי אני אגיד שאני בעצם שמנה? את מי אני אאשים שהוא לא רוצה אותי ולא סופר אותי?

היום המשקל הוא השעיר לעזאזל הטוב ביותר שלי, אני יכולה לתלות בו הכל. אם ההוא בפאב לא שם עליי, אני תמיד יכולה להגיד שזה בגלל המשקל, כי אני שמנה והוא אוהב רזות.

זאת המוטציה שלי, גדלתי בבית שיופי ושאיבות שומן היו מרכז השיח היומי כשאבא חזר מחדר הניתוח. איך לנטרל ולהעלים שומנים וכמובן איך להישאר צעירים ורזים לנצח. ככה זה כשאבא מנתח פלסטי מומחה בשאיבות שומן והעלמת צלוליט.

נותר לי רק לקבל את עצמי, את איך שאני, לא שפן שאוכל כל היום חסות, לא דוגמנית מסלול שמתראיינת בכתבות של לאישה ואומרת שהמאכל האהוב עליה זה שוקולד, אלא אני, שמנה פרופורציונלית.

הלוואי ויום אחד ימציאו ניתוח כזה, שיהפוך לגמרי את התפיסה שלי ויגרום לי לקבל את עצמי ככה.. אדם נורמלי שלובש ג’ינסים מידה 38 וטוב לו עם זה. והלוואי שאז, אבא שלי יסכים לעשות לי אותו.