“אין לך מחשב???” שאלתי עם מספר סימני שאלה גדולים ותמוהים, “לא” הוא ענה. בפשטות, ברוגע, בתמימות, ללא כל סימן קריאה. “אז איך אתה חי” שאלתי, עדיין עם פה פעור לרווחה שיכול להכיל כוורת שלמה של דבורים. “אני חי את החיים האמיתיים” הוא סיכם. השיחה הזאת גרמה לי לתהיות קשות בנוגע לחיים שלי, האם אני באמת לא חיה חיים אמיתיים? האם כל העולם הוירטואלי הזה שאני חיה בו הוא טוב לי או רע לי?

כהיפוכונדרית ידועה אך מודעת לכך, הסתכלתי באינטרנט על אתרים שמסבירים על התמכרויות. הממצאים היו מפחידים. בתור הרופאה הכירורגית של הנפש שלי גיליתי שיש מצב טוב שבבדיקות ההתמכרות שלי יתגלה שאני באמת מכורה למדיה חברתית.

מסתבר שבארה”ב זאת תופעה ידועה, יש אוכלוסייה שלמה של סטודנטים המכורים לטלפונים סלולריים, לרשתות חברתיות ולאינטרנט, הסימפטומים שהם מפגינים דומים לאלו המכורים לאלכוהול וסמים. כך עולה ממחקר שחוקרים ביצעו במרילנד, בו ביקשו מ-200 סטודנטים לוותר על כל אמצעי התקשורת למשך יום שלם (אישית, לא יודעת אם הייתי עומדת בגזירה). החוקרים גילו כי לאחר 24 שעות רבים מהם הראו סימנים של עצבנות וירידה בתפקוד.

למרות זאת, נכון להיום, איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי אינו מכיר בהתמכרות לאינטרנט כהפרעה. *אנחת רווחה*.

הספר הגדול של א.א שואל אותנו שאלות כדי לעזור לנו להחליט אם אנו אלכוהליסטים או לא (ביז סטון יסלח לי על ההקבלה המזעזעת, אבל מה לעשות, זה מה שמצאתי). התאמתי את השאלה הראשונה אלי, כך יצא: “אם את מגלה – בשעה שבכנות את רוצה בכך – שאינך יכולה להפסיק לצייץ לחלוטין או בשעה שאת מצייצת, אין לך שליטה מלאה על הכמויות של ציוצייך – מסתבר שאתה כנראה טוויטהוליסטית.” התשובה הייתה ברורה..

אם אתם עדיין לא בטוחים שאתם מכורים, ערכתי עוד כמה בדיקות. אתם מוזמנים לעבור עליהם ולראות אם גם עליכם השפיעו ה- 140 תווים כמו שזה השפיע עלי..

1. הפכתי להיות צמחונית מחשש שהציפור הכחולה תכחד.

2. כשמישהו אומר משהו שאני אוהבת בשיחה פנים מול פנים אני רוצה לרטווט אותו.

3. כשבסוף סמס אני שמה האשטאג (#).

4. כשהפיד בפייסבוק הפך להיות זהה לטוויטר.

5. כשמספרים לי בדיחה אני צוחקת “לול”.

6. כשיש שיר ברדיו אני כבר חושבת איך אני מבליפה אותו ולמי אני מקדישה אותו.

7. כשאני מחפשת מנשיון (@) בסמס עם אנשים.

8. כשער”ן מתקשרים בבוקר אחרי לילה של ציוצים דכאוניים.

9. כשיש לי סיוטים שמככבים בהם לווייתנים עם אובר קאפסטי.

10. כשציוץ מחליף את הסיגריה שאחרי.

טוויטר השתלט לי על החיים, זאת כבר עובדה מוגמרת.. עכשיו אני בחיפושים אחר מרכז גמילה טוב שיוציא ממני את הדיבוק של הציפור המצייצת הזאת מתוכי.

הייתי ממשיכה לכתוב כי יש עוד כל כך הרבה סימנים להתמכרות.. אבל מישהו עשה לי מנשיון בטוויטדק ואני חייבת להחזיר לו..

So..Tweet U la8er alig8or

♥♥♥

כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם פוסט בבטן, וחושב מאיפה להתחיל, ומלקט לעצמי מידע, ובוחן זוויות לספר את הסיפור. מי שעוקב יכול היה לראות שפרצי רגשות מסוגים שונים הסיטו אותי ממסלולי בשבועות הזיכרון הלאומיים האחרונים שחלפו על כולנו, מה שהרחיק אותי מעט מכתיבת הפוסט האמור.

תוך כדי שאני מחפש דרכים לשלב בין החלק הרביעי בסדרת “שליחות קטלנית”, נעמי חזן, גיאורג וילהלם פרידריך הגל וכצל’ה, כמו משום מקום מתפוצצת לה פרשת שירו החדש של עמיר בניון “אני אחיך“.

הכל התחיל כשגיליתי שאני לא נורמטיבית. עכשיו אחרי ארבע שנים שלמות באקדמיה, עם תואר במשפטים ומנהל עסקים אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא נורמטיבית.

24 שנה ההורים שלי שמרו על כך בסוד כמוס ולא גילו לי, הם אפילו לקחו אותי לאבחון פעם, אבל תמיד הם סיפרו לי שאני רגילה, נורמטיבית.

למעשה, מאז ומתמיד הרגשתי כמו קיינדלך מחוץ למרק העוף שתוהה איפה שאר הקיינדלכים מסתובבים להם. תכנתו אותי להיות כמו כולם, כמו האנשים שמקיפים אותי, אלה שרודפים אחרי העושר, התארים, המכוניות השוות וכל העצמים הריקים שמעידים על העושר שאמור לשקף את האושר של הבנאדם.

בשנה האחרונה גיליתי משהו חדש שלא הכרתי קודם. גיליתי שאני יכולה להיות מי שאני ולבטא את מה שאני רוצה גם בלי לרדוף אחרי אותם הדברים, גיליתי את נקודות החוזק שלי, גיליתי את נקודות החולשה והכל בזכות רשת חברתית חדשה חיה חזקה ובועטת, טוויטר.

בהתחלה לא הבנתי מי זאת הציפור הכחולה הזאת, ומה עושה שם הלוויתן, לא הבנתי אחרי מי אני אמורה להתחיל לעקוב ולמה בכלל שאנשים יעקבו אחרי.  אבל לא באתי דווקא לחפור לכם על דרכי הפעולה של טוויטר, כי אני בטוחה שבלוגים שלמים מציפים את הרשת בהסברים מה זה בכלל טוויטר. מי שקורא את הפוסט הזה בטח כבר יודע מה טוב לו וגם הוא בחר ברשת המתאימה לו.

אני רוצה לספר על המסע שלי לגילוי עצמי (זה נשמע חתרני ומפוצץ אבל זה לא). מנקודת מבט נורמטיבית, שיניתי פאזה, תמיד ידעתי שאני יצירתית, תמיד עשיתי דברים לא שגרתיים, תמיד התמרדתי, זה האופי שלי. שנים של טיפולים פסיכולוגיים לא הצליחו לגרום לי להבין מה שהרשת הזאת עזרה לי להבין, הרדיפה הזאת מיותרת, אדם צריך להיות מי שהוא, אדם צריך תמיד כמו שעון קינטי שלא מפסיק לעבוד, להמשיך ולחפש מה מניע אותו, מה עושה לו טוב. מה זה ולטוויטר? טוויטר הרחיב לי את האופקים, הוא גילה לי אנשים חדשים, כותבים שנונים, אנשים בעלי דעה, אנשים עם רעיונות מיוחדים, אנשים מתקדמים. הטוויטר הוא “הפיקאפ בר” הגדול ביותר של המחשבות המתרוצצות במוחם של אנשים.

למרות שתמיד הייתי מוקפת במלא אנשים תומכים ואוהבים, תמיד הרגשתי סוג של בדידות בעולם הזה. אולי זה ישמע מופרך אבל בטוויטר אני מרגישה שבכל שעה יהיה מישהו שאני אוכל לדבר איתו ולשתף אותו בכל מה שעובר עליי באותו רגע. תמיד יהיה מישהו שיקשיב, לפעמים יהיה גם מישהו שיענה. אני חושפת את החיים שלי, את המחשבות שלי וזה רק יותר ויותר מחזק אותי.

בשלב הבא התחלתי לפתח יחסים חד כיווניים עם הפייסבוק, שם בעצם קיימים כל החברים ה”אמיתיים” והמציאותיים שלי. הפייסבוק שלח לי הצעות, הודעות ואירועים להשתתף בהם, אבל אני סרבתי לו וניתקתי מגע. הגעתי למסקנה שהכל שם שטחי, הכל מתבסס על התמונה ששמים בפרופיל שבדרך כלל רחוקה מהמציאות. כשהתרסתי בחברותיי להצטרף לטוויטר ניתקלתי בהתנגדות עזה, החלטתי שכדי לשתף אותן אני צריכה לסלוח לפייסבוק שלי ולהשתמש בו. מאז, אני מעדכנת סטטוסים בקצב, אני מעלה כל מה שאני רואה ברשת, אני משתפת את כל העולם ואשתו במה שעובר עליי, אני מטפחת את עמוד הפרופיל שלי שלא ירגיש רק כמו מחסן חברים. מאז הבנתי שאני לא כמוהן, לי יש יותר אומץ לחשוף את עצמי ולהיות יותר פגיעה אך בו בזמן להיות חדשנית, חזקה, ולא ללכת עם כולם באותו הזרם.

אתמול ידיד מהלימודים אמר לי: “כשאני פותח את הפייסבוק אני מסתכל מה הסטטוס שרשמת, הוא תמיד גורם לי לחייך” ולא אני לא האדם השנון ביותר ולא המתחכם ביותר, פשוט מבין כל הנורמטיבים שאני מכירה אני בין היחידים שלא פוחדת להגיד שאני לא כזאת.

ישראל חוגגת 62. אז ישראל חוגגת וכמיטב המסורת יוצאים לחגוג ברחובות העיר סביב הבמות המרכזיות עליהן אמורים לעלות מיטב אומני ארצנו.

מיטב אומני ארצנו אמרתי ? יש משהו בדבריי, אצלנו פתחו את המופע שתי להקות נוער מקומיות ביניהן הלהקה שהבת שלי מנגנת בה, להקה מעולה, ולא אני ממש לא משוחדת.

הגיעו החבר’ה של סינרגיה, למען האמת לא חשבתי שאני מכירה אותם אבל שבתה אותי הדרך בה הם התערו עם המעריצים שלהם, התחברו אליהם, צילומים משותפים, חלוקת חתימות ואז עלו לבימה ומיד כששרו את השיר הראשון היה נשמע לי מוכר משהו הצליל ההוא מהשיר. אז זהו, אפשר להרגע ולא לחשוב שאני בורה, מכירה אותם ! גם כשירדו מן הבימה לא מיהרו להסתלק, נשארו החליפו מילה או שתיים עם הלהקות הצעירות שוב צילומים שוב חתימות וזהו, המשיכו לדרכם.

הבא בתור היה פאבליקו, פאבלו רוזנברג, מחוייך כמו שתמיד רגילים לראות אותו, חתימות, צילומים, שיחות חולין, היה לו לדרון אנריקאי הזה את כל הזמן שבעולם. ההופעה שלו הייתה כמו שרק הוא מסוגל להופיע, כשהגיע הלטינו הגיעו גם הריקודים. פאבליקו, אם עוד לא שמעת את זה, יצאת מלך !

השעון כבר הראה חצות, לפי הלוז קובי פרץ עוד רגע קט עולה לבימה. פתאום התחילה מהומה קטנה סביב הבימה וליד אותו שביל מפורסם בו אמור לעבור הפרץ כדי להגיע לבימה. כמו שכבר היה עם שתי ההופעות הקודמות, גם עכשיו עמדו ילדים ונערות כדי לראות, לצלם, לקבל חתימה או אפילו לגעת במושא הערצתן, קובי פרץ, אממה הנ”ל הודיע באופן שלא משתמע לשתי פנים “עד שלא תזיזו את כל מי שעומד שם אני לא יוצא לבימה…”, מיד הוקפצו כעשרה שוטרים ל 4 מטר מרובע, כמו מלכת אנגליה בדרכה החוצה מהיכל התרבות היישר אל הבימה המרכזית, ילדים פוזרו בכוח, הנערות המאוכזבות בכלל סרבו להתפנות החלו צעקות, דחיפות, איומים ועוד מיני תרגילים מסיחי דעת מאותו מאסטר פרץ והכל כדי שההוא שבטוח שהוא מלך הזמר העיברי ובכלל יאות ויצא להופיע כפי שבכלל היה אמור לעשות מתוקף ההתחייבות שלו.

לידי ישבה ליאל אלנקווה, כתבת רדיו חיפה שנשלחה לסקר את הארועים אצלנו. בשיחה עימה על ההתנהלות ההזויה של הפרץ התברר לי כי אצלנו בעצם הפרץ היה רך כמו חמאה והתנהג לתפארת מדינת ישראל. בקריות כשצוות רדיו חיפה ניגש לראיין אותו ולצלם אותו עלתה חמתו של הפרץ, והיחצני”ת שלו יצאה בהודעה חד משמעית כי אין אישור לצוותים של רדיו חיפה הפזורים ברחבי העיר לגשת לקירבתו של הפרץ, לראיין וחלילה להעז לצם אותו.

אז בסופו של יום אכן עלה המלכה האם, קובי פרץ, לבימה, דפק הופעה. כן דפק הופעה משמע היה דפוק ואף על פי כן ולמרות הכל צילמנו אותו בעוד השוטרים מנסים לסלק אותנו, יש שני סירטונים, יחי אלוהי הדור השלוש וחצי והוא יצא וואחד פיתה !!

קובי פרץ, בימה מרכזית בנשר

לחלק הראשון, לחלק השני

ממשיכה עם “הבדיקה העצמית” וגיליתי את הטובוס, אוי ווי מה טובוס עכשיו בא לי למות. ניסיתי לזוז, לא הצלחתי, ניסיתי לנענע בראש, צלח ועוד איך צלח, השתוללתי על המיטה. מיד הגיעה האחות לבדוק מה קורה. הבינה, הטובוס מפריע. הרגשתי, שזו תהיה הנשימה האחרונה שלי. זו היתה רק הרגשה מטעה, כי הטובוס מחדיר חמצן לריאות ואין מצב למות מחנק, אך יש מצב למות מהיסטריה.

“הכל בסדר”. מנסה להרגיע, “זו מכונת ההנשמה, אל תדאגי, לא תיחנקי”

מיד קראה לרופא תורן, שייקח סימנים. סעמאק מה הנשמה תוציאו מיד ועכשיו את הצינורות מתוך קנה הנשימה.

כשאתה עושה משהו אסור, בזמן שאתה שוכב על האדמה, במקום שדי מפחיד אותך בדרך כלל, ובעיקר כשאתה מת להשתין תוך כדי כל זה, ואז נשמעות צעקות מלמעלה מהבית שלך, אני יכול להבטיח לך שזה ממש רע.

אני זוכר איך התנשפתי כשניסיתי להחביא את המעטפה ההיא, אני לא בטוח מה היה הצבע שלה, והחלטתי שאני אקבור אותה במקום שרק אני אדע, וכדי שלא אשכח, אני אמנם נבון אבל אי אפשר לדעת, אני אסמן את מקום הקבורה בענף עבה שמצאתי ושיבלוט כמו שצריך.

נכנסתי כשעוד היה אור בחוץ, והחלקתי מתחת לעמודים של הבית שלנו, לא רחוק מהכלב שלנו, מוקי, כשאני נזהר לא לעלות על אף מוקש חיריונים כמו שאבא שלי היה קורא להם ומחייך, כשהוא עוד היה מחייך. הקטע היה שחשבתי שאני אעשה את זה מהר כי בדרך למקום הבולט לא הייתי צריך לחפש ענף, כבר היה לי ענף לסמן איתו, אני בחרתי את הענף הזה כבר ביום ראשון, כשרעות נסעה, ונתתי לה נשיקה קצרה, כי שיחקנו אותה כועסים אחד על השני, היינו עושים את זה הרבה. אבל בכל זאת לקח לי מ-ל-א זמן עד שהתחלתי בכלל לחפור. פשוט נורא פחדתי, אפשר להבין, ילד בן תשע מתחת לבית שלו, עם כל החרקים שמסתובבים באזור, עכברים, חיריונים של מוקי, ממש פחדתי.

שאלתי את עצמי היום מה זה לזכור?
מהי אותה מצווה שאנחנו מקדישים לה מספר ימים בשנה, לזכור אירועים או אנשים מיוחדים מאוד. מה בדיוק אני צריך לעשות? ויותר מזה, אם אני הייתי אחד מאלו שצריכים להיזכר על ידי אחרים, איך הייתי רוצה שזה יתבצע?

ראשית הגעתי למסקנה שלזכור לא מסתכם לטעמי בלנסות ולהכאיב לעצמי כמה שיותר, עם תמונה של שביב חיוך של קרוב שנפל, של מכר שנהרג, של ילדה שנרצחה, עת צופרת הצפירה, עת נשמעים השירים הכל כך מוכרים ברדיו, עת אני צופה בטקס זיכרון כזה או אחר.

החלטתי שלזכור חייב להיות הרבה יותר מזה, ראשית מפני שאם אני הייתי במקומם, לא הייתי רוצה שאף אחד יכאיב לעצמו בשבילי.

לחלק הראשון

על הבוקר העירו אותי וביצעו מדידות שונות כמו, לחץ דם, חמצן בדם ועוד כאלו שלא מבינה בהם, הביאו בגדים ירוקים ונשלחתי להתקלח. כמו ילדה טובה התקלחתי, לבשתי את הירוק הזה וחיכיתי. פשוט חיכיתי. הגיעו שניים עם מדים לבנים ומיטה ניידת. ביקשו, שאעבור אליה והזניקו את המיטה קדימה במעין מרוץ מטורף במסדרונות הארוכים הבלתי נגמרים, כשאור הניאון בוהק מעלי ואני חולפת מניאון אחד לעוד ועוד ועוד, והינה הדלת הזו פניאומטית, נפתחת לבדה ואני נמצאת באזור מיוחד.

שי לידי, דמעות אצלי ואצלו, ואחות שהפריעה להתייחדות הזו ללא מילים. ממלאה שאלון ומציקה לא מעט. הולכת וחוזרת. אני חותמת, אין לי הרבה ברירה, נפרדת משי ומובילים אותי לחדר קטן ירוק, המלא מיליון מכשירים מכל הסוגים, וחשה בקור אימים. שוב עוברת למיטה אחרת.הגיעו רופא וכמה אחים עם מגש מלא מזרקים ומחטים מגעילים ומאיימים, הזריקו משהו לוריד ושקעתי בעולם שכולו טוב.

לפני מאה שנה בערך חוקרים החלו לתהות באשר לאינטילגנצית האדם, ניסו לבנות מבחנים שבהם ניתן יהייה למדוד את האינטליגנציה.

אבי מבחן ה IQהיה בינה, בינה טען כי ילד איטי או טיפש, כן כן טיפש, הוא כמו ילד נורמאלי עם בעיה “קטנה ” אחת, גדילה מנטלית מפגרת. כלומר, מי שאינו עומד בתקן אותו הציב בינה במבחני ה IQפשוט דביל !

בשנות ה 60′ קם חוקר אמיץ בשם, הווארד גארדנר, והעז לצאת חוצץ כנגד השיטה הישנה והטובה שבינה הגה. גארדנר טען טיעון אמיץ באותם ימים, כי ישנן כמה סוגי אינטליגנציות וכל אחת יכולה להימדד באופן נפרד. ברשימה שלו היו שבע סוגי אינטליגנציות :

אינטליגנציה לשונית
אינטליגנציה מוזיקאלית
אינטליגנציה לוגית-מתמטית
אינטליגנציה מרחבית
אינטלגנצית גוף תנועה
אינטליגנציה תוך אישית
אינטליגנציה בין אישית
כעבור כמה שנים רצה להוסיף עוד שלוש סוגי אינטליגנציה אך העדיף להשאירה כך.

בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים למהפכה המתרחשת לנגד עיננו. ישנם ילדים בעלי לקות למידה, שברור שאינם עומדים בסטנדרטים של בינה והיו נחשבים לטיפשים. אממה, היום עם כלל האפשרויות הפתוחות בפי העולם כולו אפשר לתת לאותם “טיפשים” להתפתח בכיוון המתאים להם, לדעת בדיוק מהי האינטליגנציה החזקה אצלם וללכת בכיוון הזה לפיתוח האינדיווידואל שבילד.

הבת שלי לקוית למידה, לא מפגרת ולא טיפשה כמו שבינה היה מכנה אותה ! פשוט לקוית למידה. כשהייתה בת 8 החלטנו לנסות להכיר לה את עולם המוזיקה, עולם שלנו היה זר, הגענו לקונסרבטוריום ושם שידכו לה סקסופון. כן, היינו סקפטיים מאוד אפילו, גם חשבנו שחבל על הכסף. אבל היא הפתיעה אותנו פחות משנה ניגנה באופן שוטף יצירות גדולות עליה ובאופן מדהים. מי זה ההוא שאמר “עם האוכל בא התיאבון”, אחרי 8 שנים שהיא מבלה בקונסרבטוריום 3 פעמים בשבוע היא מנגנת על, גיטרה חשמלית, גיטרה בס, פסנתר וכמובן סקסופון, וככה לקינוח לומדת גם פיתוח קול.

אז למה כל ההקדמה הזאת ? בעצם למה מוזיקה היא לא ביבוז כספי ההורים ?

המוזיקה היא מדע: היא מדויקת, ספציפית, תובעת נתונים אקוסטיים מוגדרים. כאשר מנצח עומד ומניף את שרביטו מול התזמורת דבר זה אינו אלא כגרף המציין תדירויות, עוצמות, מהירויות, צירופים ועוד מדעים מדויקים.
המוזיקה היא מתמטיקה: המוזיקה עובדת על חלוקה מתמטית של מקצבים ומשכם. פיתגורס(582 לפנה”ס) כלל את המוזיקה כחלק בלתי נפרד ממחקריו על המתמטיקה.
המוזיקה היא פיסיקה: עוסקת בתנועות הקול בחלל, מטפלת בדרכים בהן נוצרים צרופים צליליים תואמים או מתנגשים. כמו כן מבנהו השונה של כל כלי נגינה מאפשר הפקת צליל שונה.
המוזיקה היא היסטוריה וסוציולוגיה: המוזיקה משקפת תקופות, סגנונות חיים,השלכות חברתיות ומאפיינים של עמים וארצות במהלך הזמנים.
המוזיקה היא שפה זרה אך בינלאומית: רוב המושגים במוזיקה לקוחים מהשפות האיטלקית, גרמנית ואנגלית. התווים הינם סימנים בינלאומיים. אני לא מכירה עוד שפה כזו שהיא אוניברסאלית.
המוזיקה היא חינוך גופני: הנגינה תובעת קואורדינציה של: פה, ראש, רגליים, ידיים, סרעפת ולמעשה כמעט כל איברי הגוף. היות והנגינה תובעת תגובה מיידית לגירויים המוזיקאלים השונים היא אכן תובעת קואורדינציה גבוהה.

אילו כשרים ניתן לפתח תוך כדי לימוד מוזיקה?

פיתוח הרגלי למידה, תרגול אימון ושינון. מייחסים לאונה השמאלית את הכשרים האנליטיים ולאונה הימנית את הגלובאליים. היות ומרבית התהליכים הלשוניים מתבצעים בעזרת האונה השמאלית לכן היה מקובל לחשוב כי מרבית התהליכים המוזיקליים מושתתים על האונה הימנית. בשנת 1974 הוכח במחקר מקיף כי אנשים שלא קיבלו חינוך מוזיקלי שיטתי מבחינים במלודיות בעזרת האונה הימנית. אולם, אלו בעלי ההשכלה המוזיקלית מפרשית מלודיות בעזרת האונה השמאלית. זאת בעיקבות התייחסותם של המוזיקאים אל המוזיקה כשפה נוספת אותה רכשו. המחקר הראה הבדל מהותי בהיקף פעילות המוח אצל מוזיקאים מאשר אצל אלו שאינם מוזיקאים.(Bever,T Chiarello,r 1974)
ריכוז ומשמעת, שליטה עצמית וכושר ללמידה עצמאית. מייחסים לאונה השמאלית את הכשרים האנליטיים ולאונה הימנית את הגלובאליים. היות ומרבית התהליכים הלשוניים מתבצעים בעזרת האונה השמאלית לכן היה מקובל לחשוב כי מרבית התהליכים המוזיקליים מושתתים על האונה הימנית. בשנת 1974 הוכח במחקר מקיף כי אנשים שלא קיבלו חינוך מוזיקלי שיטתי מבחינים במלודיות בעזרת האונה הימנית. אולם, אלו בעלי ההשכלה המוזיקלית מפרשית מלודיות בעזרת האונה השמאלית. זאת בעקבות התייחסותם של המוזיקאים אל המוזיקה כשפה נוספת אותה רכשו. המחקר הראה הבדל מהותי בהיקף פעילות המוח אצל מוזיקאים מאשר אצל אלו שאינם מוזיקאים.(Bever,T Chiarello,r 1974) . החניכים מגיעים לחינוך הבלתי פורמאלי מתוך וולונטריות וויתור על שעות הפנאי ואכן מצליחים להגיע להישגים נאים ואף מצליחים לקבל על עצמם מרות. (קלר,ד 1996)
סבלנות וסובלנות, תקשורת ונימוסים.
הסמלה והפשטה, כושר קריאה וקואורדינציות מורכבות. מחקר עסק בקשר בין המוזיקה לכושר הקריאה. החוקרים בדקו האם פעילות מוזיקלית שיפרה את כושר הקריאה בקרב תלמידי כיתות א’. קבוצת הניסוי קיבלה שיעורי מוזיקה על פי הגישה הקודאית, בעוד קבוצת הביקורת לא קיבלה הכשרה מוזיקלית. אולם, היו באותה רמה סוציואקונומית ובאותה רמת משכל. התוצאות היו חד משמעיות, הקבוצה שקיבלה שיעורי מוזיקה הראו יתרון משמעותי על אלו שלא נגען במוזיקה.(Hurwitz,I.Bortnick,B 1975)
אינטגרציה בין מקצועות ובין דיסציפלנות.
אז, למה להוציא כספים על לימוד מוזיקה ? ככה !! התשובה למעלה