אי אפשר שלא להימשך אליו, רק מחשבות אסורות חולפות בראשי כשאני רואה אותו. הוא מתפלא כשאני מהתלת בו ואומרת לו שאני לא נמשכת אליו, כי אף בחורה עוד לא עמדה בפניו. מבחינתו אני רק תחנה בדרך, בדרך לעוד אחת. לא משנה כמה אני זאת אני וכמה אני בטוחה בעצמי. מבחינתו זה בכלל לא אפשרי שאני לא אמשך אליו.

קוראים לו פח, והוא פשוט ככה, פח. הוא אומנם פח מעוצב, אבל הוא פח ללא רגשות, פח שכרגע לא מתאים לו לבנות משהו, פח שיודע מראש שאני גדולה עליו, פח שאוהב את החיים ללא רגשות, פח שחושב שעוד כמה שנים כשהוא יהיה במקום המתאים אז הוא ימצא את אהבת חייו שתמלא אותו ותרגיש יחד איתו.

הוא מסתכל על חברים שלו, החברים הנשואים שלו, אלה עם הילדים שרק רוצים זמן לברוח מהאישה ומהילדים ולחזור לתקופת הרווקות שבה הוא חי ונמצא עכשיו. החברים שבוגדים בנשים שלהן, החברים שבורחים מהחיים הבורגניים שלהם.

הוא מבסוט שהוא לא שם, שהוא חי חיים אחרים, חיים ללא “תיק”, חיים בלי האישה שתרדה בו שהוא יוצא יותר מידי, או בחורה שתשבור לו את הלב עוד כמה זמן כשכל הזוהר ממנו ימס ויתנדף.

יש לו את החברים שלו שלעולם לא יהיה אפשר להתחרות בהם ובמשחקי הכדורגל השבועיים שלהם, יש לו מלא ידידות טובות שהוא מייעץ להן, אבל מיד אחר כך הוא יגיד לי שהוא לא מאמין באפלטוניות, כי אין דבר כזה.

אני נשבת בקסמיו, הלא אפלטוניים, ראשי מסתחרר ממנו ועדיין לא לגמתי מהיין, הוא מתובל במילותיו, אוהב להכניס ביטויים בשפה הגבוהה ולשטוח בפניי את האג’נדה השטחית שלו.

כשכבר אין מילים וכבר מאוחר, אני אומרת לו להתראות ונותנת נשיקה על הלחי. כזאת שתשאיר טעם לעוד. אני יודעת שהוא לא בשבילי, אני יודעת שאני הבחורה שלא תשנה אותו אלא רק תשאיר עוד חותם במיטתו הרחבה בדירתו המעוצבת והשוממת.

הוא שולח  הודעה אחרי שכבר אמרתי להתראות, הוא מזמין אותי לסרט אצלו בדירה, שם הקוד לתוכנית האב שלו. התוכנית שבו אני באה אליו, מסתחררת מיין זול, ואז הוא דופק לי נשיקה עסיסית אך מהוססת בפה. אחר כך הוא כובש אותי ואת יצרו במיטתו. במקרה הטוב אני לא אברח באמצע הלילה אלא אשאר שם עד הבוקר כדי להתעורר איתו, במקרה הפחות טוב, אני אקח את רגליי ואופניי ואחזור למיטתי השלווה.

למחרת כבר לא תהיה הודעה, אין הפתעות עם איש הפח. הכל כבר ידוע מראש, הסצנה נכתבה מראש ואני פשוט זורמת איתה. לפעמים הריגושים והלילות האבודים האלה הם אלה שעושים את החיים מעניינים יותר, גורמים לדופק לדפוק מהר יותר ואין רע בהם, הם אלה שמזרימים לי את האדרנלין לדם.

אולי הפכתי להיות אחת מהם?

אני משכנעת שזה מה שעושה לי טוב עכשיו. נראה לי שכשהכול ידוע מראש יותר קל לשלוט במצב ויותר קשה להיפגע. דרך לא רעה להגן על עצמי, לשים את שיריון הפלדה על הלב ולהיות בטוחה שאף אחד לא יפגע בי עוד. החומות עדיין שם והציפיות כבר לא.

אני חושבת על הפגישה השניה שלי איתו, אין לחץ, האדרנלין יעוף  ותוכנית הערב תהיה מוכתבת וידועה. עוד לילה מובטח של שכרון חושים מחכה לנו. עוד סרט שזכה באוסקר יוקרן לו ברקע כשהוא מפשיט אותי ומפגין את תשוקתו אלי.

אין על איש הפח, הוא יודע איך להיות פח אמיתי…

אני לא עושה לך חיים קלים בהתחלה, כשאתה מגשש ומסתכל עליי מהקצה השני של הבר, אני צוחקת עם החברות, אוחזת את הקווה ביד אחת וסיגריה קולית ביד השניה. אני לא שמה לב אליך.
בסוף אתה ניגש, מסתכל עליי ומרים איתי לחיים עם הגולדסטאר שכבר התחממה לך ביד. הכדור במגרש שלך, אתה מספר לי איזה יום ארוך עבר עליך, משחק אותה מסכן כדי שאני ארחם עליך, אני זורמת, שואלת מה אתה עושה בחיים, מה למדת, אותך זה לא מעניין, אתה מספר לי שאת האקזיט שלך כבר עשית ועכשיו אתה עובד בשביל הכיף.
המחשבות אצלי בראש כבר מתרוצצות, אתה נראה טוב, מריח מאפטרשייב ארומתי ממגנט. מה כבר יכול להיות רע? מה כבר יכול להשתבש?
השיחה זורמת. אתה מספר לי כמה נמאס לך מחיי הרווקות וההוללות של תל אביב, שאתה עוד דקה בן 30 ואתה כבר מחפש להקים משפחה ולמצוא את האחת. אתה מקסים אותי. אחר כך אתה מדבר על איזה ביטוי בפסיכולוגיה בגרוש, אני זורמת, צוחקת, מעירה הערה פה ושם. לפתע, נגמרה לי השתייה אז אתה מזמין אותי לצ’ייסר של וויסקי, כי אתה לא שותה וודקה, אתה בחור איכותי, של וויסקי משובח. אתה יודע להעריך דברים טובים.
הכל מתוכנן אצלך בקפידה, אתה מניח ששתיתי מספיק, הגיע הזמן לצאת מהבר. אני עדיין חושבת. בקלילות יותר, אבל חושבת. אתה מנסה לפתות אותי לבוא אליך הביתה ולהתרשם מאוסף הוויסקי המיושן ששוכב אצלך בדירה. אני מסרבת בנימוס, בכל זאת, אני ליידי.
בסוף התפשרנו שתקפיץ אותי הביתה.
אני מתעוררת למחרת בבוקר, אתה שוכב לידי, ישן. אני מסתכלת עליך, בנוי היטב, פרצוף תמים ונאיבי. אתה מקסים אותי כשאתה ישן. באותה שניה מזדחלת למוחי וצצה לה מחשבת הייסורים העצמיים. מחשבות של מה עשיתי ולמה הייתי צריכה את זה, עולות ומטרידות עוד לפני שיצאנו מהמיטה.
ראיתי שש עונות של קארי ברדשאו, אני מכירה את כל תלאותיה עם מיסטר ביג והמין הגברי בכלל. אני מדקלמת בעל פה את הקודקס שלנו הנשים, איך צריך להתנהג איתכם, מה צריך להגיד, מתי לסרב ומה לא לעשות.
ניצחת אותי ניצחון חורץ, אני לא אראה אותך יותר. הטיול בפארק עם הילדים שלנו יצטרך להידחות. אתה מקפיץ אותי לעבודה. לפני שאנחנו ניפרדים אתה לוקח את מספר הטלפון שלי, שנינו יודעים שהפעולה הזאת מיותרת, הרי אתה לא מתכנן להתקשר אלי. אבל אתה לוקח, שיהיה.
אין לי מילים יותר, רווק תל אביבי הורס שלי. איבדתי כל אמון שאי פעם היה לי בך. תמשיך להיות סורר ולקום במיטות שונות כל בוקר. תמשיך להתלונן על תל אביב, כמה שהיא מקלקלת אנשים וכמה הכל פה שיטחי וזול. הרי זה לא שאתה אחראי לכך… אנחנו, הנשים אשמות שפעם אחרי פעם אנחנו נופלות בפה שלך, רווק תל אביבי סורר שלי.

* הפוסט לא מבוסס על סיפור אמיתי, ואם תגידו שאתן מכירות את רווק תל אביבי סורר אני אכחיש כל קשר.

מה קורה?  הכל טוב? הבטריות עובדות? המחוגים לא עושים בעיות?

עברה חלפה לה עונת החגים המקוללת ואיתה גם ים הקלוריות המיותרות שנכנסו לגופי.

תשאלו כל גבר, ובמידה ותקבלו תשובה ארוכה יותר מאשר “חלאס נו, יש חדשות, כוס אמו התורכים האלו”, אתם גם תקבלו תשובה כנה, אנחנו אוהבים ספורט בשביל רגשות.

אנחנו לא באמת כאלו חסרי רגישות, פשוט קצת קשה לנו להביע אותם, אבל תנו לנו לראות את חלוץ הקבוצה שאנחנו כל כך אוהבים מחטיץ הזדמנות לכבוש שער, הקללות שאנחנו משחררים, תנועות היד הקצביות והקימה הזריזה מהספה, זו הדרך שלנו להגיד: “אנחנו כל כך אוהבים אותך, למה לא הצלחת? אכזבת אותנו קשות ופגעת ברגשות שלנו, אנחנו תלינו בך את כל יהבנו ואתה פגעת בנו, אנחנו חושבים שאנחנו נלך לישון אצל אימא שלנו הלילה, כדי שאתה תוכל לחשוב טוב-טוב על מה שעשית”.

הגביע הקדוש

והנה, רצה הגורל (או המקום, תלוי את מי שואלים) ומדי ארבע שנים יש לנו הזדמנות מדהימה לבצע, במשך חודש שלם, שחרור רגשות בינלאומי, במין אורגיית רגשות חוצה ארצות ויבשות, של טירוף, של אהבה, של שנאה, של קנאה, של יריבויות בין לאומים שלמים כמו גם בין שחקנים בודדים ושל שלל סיפורים מדהימים ומרתקים שרוקח החודש הקסום הזה. אנחנו בעצם בדיוק כמוכן מול סקס והעיר הגדולה 2, רק שלנו יש את זה חודש שלם, ואצלנו זה טוב, והגיבורים שלנו הם לא 4 דבלות יבשות (כדברי גידי אורשר), אלא 22 גברים, לוחמים, שמייצגים את המדינה שלהם ואת הכבוד הלאומי שלהם (לא פחות) במטרה אחת: הגביע הקדוש.

במקום להכביר במילים על מהי התרגשות ומהי אקסטזה מכדורגל, אני אתן למרקו טרדלי, קשרה של נבחרת איטליה וכובש השער השני לזכות איטליה במשחק הגמר של מונדיאל 1982, מול נבחרת מערב גרמניה:

אבל לא רק הרגש מושך אותנו אל מסך הטלוויזיה כמו פקאצות ל- H&M, אלא גם הסיפורים המדהימים שנרקמים, ושעוד ירקמו ונכונו לנו במהלך המונדיאל הקרב. לכל מונדיאל יש את הגיבורים שלו, את הטרגדיות שלו, יריבויות חדשות, מנצחים, מפסידים, מפתיעים גם מכיוונים בלתי צפויים בכלל, דוגמת אותה נבחרת תורכית במונדיאל 2006, שהציבה רף חדש לסיומות מפתיעות של משחקים ומהפכי תוצאה מדהימים, עד שהטביעו אמרה חדשה, לפחות בקרב מכריי: “עשו להם תורכיה” (וכן, אני מאוד מתאפק שלא לאזכר את המהפך הקיצוני שהוביל אחד, ארדואן, על העם התורכי שלו).
כבר לפני פתיחת המונדיאל מרחפים באוויר סיפורים יפים וטובים, עוד לפני שגליץ’ אחד חרך את הדשא הדרום אפריקאי: האם ליאו מסי סוף סוף יבוא ויוכיח שהוא הטוב בכל הזמנים? האם המלך הנוכחי שעומד למסי על הקווים יכול בכלל לעמוד במשימה שהוטלה עליו בהובלת הנבחרת הארגנטינאית? האם תצליח ספרד ללכת עד הסוף גם במונדיאל ותמשיך את המסורת של אליפות אירופה האחרונה? האם אחת הנבחרות היותר מוכשרות שהולנד הצליחה לייצר בשנים האחרונות סוף-סוף תשחזר את הגמרים הגדולים שלה ואפילו תיקח תואר? והאם השוער המחליף השני של הולנד, זקן שחקני המונדיאל, סנדר בושקר בן 39, ירשום סוף סוף הופעת בכורה בנבחרת שלו? קשה להירדם בלילה מהתרגשות לקראת הסיפורים שהולכים לספר לנו כל אותם גיבורים.

ואי אפשר בלי להזכיר סיפור אחד, שלא יסופר השנה. סיפורה של נבחרת ישראל, שהעם היושב בציון ונבחרת הכדורגל שלה, ישבו מול הטלוויזיה ויצפו גם השנה בקנאה במשפחת העמים נוטלת חלק בטורניר בו כף רגלינו לא דרכה מאז 1970. בכדורגל אנחנו מאוד טובים בקנאה, אחרי 40 שנה בלבאנט, רק דבר אחד משתפר בענף הכדורגל שלנו, איכות הטלוויזיות שאיתן אנחנו רואים את הנבחרות האחרות משחקות (גם כאן אני מתאפק מאוד שלא להזכיר את האחראים הרבים לכישלון המתמשך הזה).

לסיום, יש לי בקשה אחת ויחידה מבנות ישראל (מאשתי הספורטיבית בהחלט אני לא צריך לבקש) בשם כל הגברים, ולמרות ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות, במהלך כל המונדיאל ולא משנה באיזה משחק מדובר, אל תגידו לנו: “תקליט ותראה אחר כך”, פשוט אל תעשו את זה.

בהצלחה לספרד, שהאהבה שלי אליה שווה פוסט נפרד:

אלופת אירופה לשנת 2008

בהצלחה לכם והכי חשוב, תיהנו,

נירק’ה.

כהיפוכונדרית ידועה אך מודעת לכך, הסתכלתי באינטרנט על אתרים שמסבירים על התמכרויות. הממצאים היו מפחידים. בתור הרופאה הכירורגית של הנפש שלי גיליתי שיש מצב טוב שבבדיקות ההתמכרות שלי יתגלה שאני באמת מכורה למדיה חברתית.

מסתבר שבארה”ב זאת תופעה ידועה, יש אוכלוסייה שלמה של סטודנטים המכורים לטלפונים סלולריים, לרשתות חברתיות ולאינטרנט, הסימפטומים שהם מפגינים דומים לאלו המכורים לאלכוהול וסמים. כך עולה ממחקר שחוקרים ביצעו במרילנד, בו ביקשו מ-200 סטודנטים לוותר על כל אמצעי התקשורת למשך יום שלם (אישית, לא יודעת אם הייתי עומדת בגזירה). החוקרים גילו כי לאחר 24 שעות רבים מהם הראו סימנים של עצבנות וירידה בתפקוד.

למרות זאת, נכון להיום, איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי אינו מכיר בהתמכרות לאינטרנט כהפרעה. *אנחת רווחה*.

הספר הגדול של א.א שואל אותנו שאלות כדי לעזור לנו להחליט אם אנו אלכוהליסטים או לא (ביז סטון יסלח לי על ההקבלה המזעזעת, אבל מה לעשות, זה מה שמצאתי). התאמתי את השאלה הראשונה אלי, כך יצא: “אם את מגלה – בשעה שבכנות את רוצה בכך – שאינך יכולה להפסיק לצייץ לחלוטין או בשעה שאת מצייצת, אין לך שליטה מלאה על הכמויות של ציוצייך – מסתבר שאתה כנראה טוויטהוליסטית.” התשובה הייתה ברורה..

אם אתם עדיין לא בטוחים שאתם מכורים, ערכתי עוד כמה בדיקות. אתם מוזמנים לעבור עליהם ולראות אם גם עליכם השפיעו ה- 140 תווים כמו שזה השפיע עלי..

1. הפכתי להיות צמחונית מחשש שהציפור הכחולה תכחד.

2. כשמישהו אומר משהו שאני אוהבת בשיחה פנים מול פנים אני רוצה לרטווט אותו.

3. כשבסוף סמס אני שמה האשטאג (#).

4. כשהפיד בפייסבוק הפך להיות זהה לטוויטר.

5. כשמספרים לי בדיחה אני צוחקת “לול”.

6. כשיש שיר ברדיו אני כבר חושבת איך אני מבליפה אותו ולמי אני מקדישה אותו.

7. כשאני מחפשת מנשיון (@) בסמס עם אנשים.

8. כשער”ן מתקשרים בבוקר אחרי לילה של ציוצים דכאוניים.

9. כשיש לי סיוטים שמככבים בהם לווייתנים עם אובר קאפסטי.

10. כשציוץ מחליף את הסיגריה שאחרי.

טוויטר השתלט לי על החיים, זאת כבר עובדה מוגמרת.. עכשיו אני בחיפושים אחר מרכז גמילה טוב שיוציא ממני את הדיבוק של הציפור המצייצת הזאת מתוכי.

הייתי ממשיכה לכתוב כי יש עוד כל כך הרבה סימנים להתמכרות.. אבל מישהו עשה לי מנשיון בטוויטדק ואני חייבת להחזיר לו..

So..Tweet U la8er alig8or

♥♥♥