כשאתה עושה משהו אסור, בזמן שאתה שוכב על האדמה, במקום שדי מפחיד אותך בדרך כלל, ובעיקר כשאתה מת להשתין תוך כדי כל זה, ואז נשמעות צעקות מלמעלה מהבית שלך, אני יכול להבטיח לך שזה ממש רע.

אני זוכר איך התנשפתי כשניסיתי להחביא את המעטפה ההיא, אני לא בטוח מה היה הצבע שלה, והחלטתי שאני אקבור אותה במקום שרק אני אדע, וכדי שלא אשכח, אני אמנם נבון אבל אי אפשר לדעת, אני אסמן את מקום הקבורה בענף עבה שמצאתי ושיבלוט כמו שצריך.

נכנסתי כשעוד היה אור בחוץ, והחלקתי מתחת לעמודים של הבית שלנו, לא רחוק מהכלב שלנו, מוקי, כשאני נזהר לא לעלות על אף מוקש חיריונים כמו שאבא שלי היה קורא להם ומחייך, כשהוא עוד היה מחייך. הקטע היה שחשבתי שאני אעשה את זה מהר כי בדרך למקום הבולט לא הייתי צריך לחפש ענף, כבר היה לי ענף לסמן איתו, אני בחרתי את הענף הזה כבר ביום ראשון, כשרעות נסעה, ונתתי לה נשיקה קצרה, כי שיחקנו אותה כועסים אחד על השני, היינו עושים את זה הרבה. אבל בכל זאת לקח לי מ-ל-א זמן עד שהתחלתי בכלל לחפור. פשוט נורא פחדתי, אפשר להבין, ילד בן תשע מתחת לבית שלו, עם כל החרקים שמסתובבים באזור, עכברים, חיריונים של מוקי, ממש פחדתי.

שאלתי את עצמי היום מה זה לזכור?
מהי אותה מצווה שאנחנו מקדישים לה מספר ימים בשנה, לזכור אירועים או אנשים מיוחדים מאוד. מה בדיוק אני צריך לעשות? ויותר מזה, אם אני הייתי אחד מאלו שצריכים להיזכר על ידי אחרים, איך הייתי רוצה שזה יתבצע?

ראשית הגעתי למסקנה שלזכור לא מסתכם לטעמי בלנסות ולהכאיב לעצמי כמה שיותר, עם תמונה של שביב חיוך של קרוב שנפל, של מכר שנהרג, של ילדה שנרצחה, עת צופרת הצפירה, עת נשמעים השירים הכל כך מוכרים ברדיו, עת אני צופה בטקס זיכרון כזה או אחר.

החלטתי שלזכור חייב להיות הרבה יותר מזה, ראשית מפני שאם אני הייתי במקומם, לא הייתי רוצה שאף אחד יכאיב לעצמו בשבילי.