“אין לך מחשב???” שאלתי עם מספר סימני שאלה גדולים ותמוהים, “לא” הוא ענה. בפשטות, ברוגע, בתמימות, ללא כל סימן קריאה. “אז איך אתה חי” שאלתי, עדיין עם פה פעור לרווחה שיכול להכיל כוורת שלמה של דבורים. “אני חי את החיים האמיתיים” הוא סיכם. השיחה הזאת גרמה לי לתהיות קשות בנוגע לחיים שלי, האם אני באמת לא חיה חיים אמיתיים? האם כל העולם הוירטואלי הזה שאני חיה בו הוא טוב לי או רע לי?

כהיפוכונדרית ידועה אך מודעת לכך, הסתכלתי באינטרנט על אתרים שמסבירים על התמכרויות. הממצאים היו מפחידים. בתור הרופאה הכירורגית של הנפש שלי גיליתי שיש מצב טוב שבבדיקות ההתמכרות שלי יתגלה שאני באמת מכורה למדיה חברתית.

מסתבר שבארה”ב זאת תופעה ידועה, יש אוכלוסייה שלמה של סטודנטים המכורים לטלפונים סלולריים, לרשתות חברתיות ולאינטרנט, הסימפטומים שהם מפגינים דומים לאלו המכורים לאלכוהול וסמים. כך עולה ממחקר שחוקרים ביצעו במרילנד, בו ביקשו מ-200 סטודנטים לוותר על כל אמצעי התקשורת למשך יום שלם (אישית, לא יודעת אם הייתי עומדת בגזירה). החוקרים גילו כי לאחר 24 שעות רבים מהם הראו סימנים של עצבנות וירידה בתפקוד.

למרות זאת, נכון להיום, איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי אינו מכיר בהתמכרות לאינטרנט כהפרעה. *אנחת רווחה*.

הספר הגדול של א.א שואל אותנו שאלות כדי לעזור לנו להחליט אם אנו אלכוהליסטים או לא (ביז סטון יסלח לי על ההקבלה המזעזעת, אבל מה לעשות, זה מה שמצאתי). התאמתי את השאלה הראשונה אלי, כך יצא: “אם את מגלה – בשעה שבכנות את רוצה בכך – שאינך יכולה להפסיק לצייץ לחלוטין או בשעה שאת מצייצת, אין לך שליטה מלאה על הכמויות של ציוצייך – מסתבר שאתה כנראה טוויטהוליסטית.” התשובה הייתה ברורה..

אם אתם עדיין לא בטוחים שאתם מכורים, ערכתי עוד כמה בדיקות. אתם מוזמנים לעבור עליהם ולראות אם גם עליכם השפיעו ה- 140 תווים כמו שזה השפיע עלי..

1. הפכתי להיות צמחונית מחשש שהציפור הכחולה תכחד.

2. כשמישהו אומר משהו שאני אוהבת בשיחה פנים מול פנים אני רוצה לרטווט אותו.

3. כשבסוף סמס אני שמה האשטאג (#).

4. כשהפיד בפייסבוק הפך להיות זהה לטוויטר.

5. כשמספרים לי בדיחה אני צוחקת “לול”.

6. כשיש שיר ברדיו אני כבר חושבת איך אני מבליפה אותו ולמי אני מקדישה אותו.

7. כשאני מחפשת מנשיון (@) בסמס עם אנשים.

8. כשער”ן מתקשרים בבוקר אחרי לילה של ציוצים דכאוניים.

9. כשיש לי סיוטים שמככבים בהם לווייתנים עם אובר קאפסטי.

10. כשציוץ מחליף את הסיגריה שאחרי.

טוויטר השתלט לי על החיים, זאת כבר עובדה מוגמרת.. עכשיו אני בחיפושים אחר מרכז גמילה טוב שיוציא ממני את הדיבוק של הציפור המצייצת הזאת מתוכי.

הייתי ממשיכה לכתוב כי יש עוד כל כך הרבה סימנים להתמכרות.. אבל מישהו עשה לי מנשיון בטוויטדק ואני חייבת להחזיר לו..

So..Tweet U la8er alig8or

♥♥♥

הכל התחיל כשגיליתי שאני לא נורמטיבית. עכשיו אחרי ארבע שנים שלמות באקדמיה, עם תואר במשפטים ומנהל עסקים אני יכולה להעיד על עצמי שאני לא נורמטיבית.

24 שנה ההורים שלי שמרו על כך בסוד כמוס ולא גילו לי, הם אפילו לקחו אותי לאבחון פעם, אבל תמיד הם סיפרו לי שאני רגילה, נורמטיבית.

למעשה, מאז ומתמיד הרגשתי כמו קיינדלך מחוץ למרק העוף שתוהה איפה שאר הקיינדלכים מסתובבים להם. תכנתו אותי להיות כמו כולם, כמו האנשים שמקיפים אותי, אלה שרודפים אחרי העושר, התארים, המכוניות השוות וכל העצמים הריקים שמעידים על העושר שאמור לשקף את האושר של הבנאדם.

בשנה האחרונה גיליתי משהו חדש שלא הכרתי קודם. גיליתי שאני יכולה להיות מי שאני ולבטא את מה שאני רוצה גם בלי לרדוף אחרי אותם הדברים, גיליתי את נקודות החוזק שלי, גיליתי את נקודות החולשה והכל בזכות רשת חברתית חדשה חיה חזקה ובועטת, טוויטר.

בהתחלה לא הבנתי מי זאת הציפור הכחולה הזאת, ומה עושה שם הלוויתן, לא הבנתי אחרי מי אני אמורה להתחיל לעקוב ולמה בכלל שאנשים יעקבו אחרי.  אבל לא באתי דווקא לחפור לכם על דרכי הפעולה של טוויטר, כי אני בטוחה שבלוגים שלמים מציפים את הרשת בהסברים מה זה בכלל טוויטר. מי שקורא את הפוסט הזה בטח כבר יודע מה טוב לו וגם הוא בחר ברשת המתאימה לו.

אני רוצה לספר על המסע שלי לגילוי עצמי (זה נשמע חתרני ומפוצץ אבל זה לא). מנקודת מבט נורמטיבית, שיניתי פאזה, תמיד ידעתי שאני יצירתית, תמיד עשיתי דברים לא שגרתיים, תמיד התמרדתי, זה האופי שלי. שנים של טיפולים פסיכולוגיים לא הצליחו לגרום לי להבין מה שהרשת הזאת עזרה לי להבין, הרדיפה הזאת מיותרת, אדם צריך להיות מי שהוא, אדם צריך תמיד כמו שעון קינטי שלא מפסיק לעבוד, להמשיך ולחפש מה מניע אותו, מה עושה לו טוב. מה זה ולטוויטר? טוויטר הרחיב לי את האופקים, הוא גילה לי אנשים חדשים, כותבים שנונים, אנשים בעלי דעה, אנשים עם רעיונות מיוחדים, אנשים מתקדמים. הטוויטר הוא “הפיקאפ בר” הגדול ביותר של המחשבות המתרוצצות במוחם של אנשים.

למרות שתמיד הייתי מוקפת במלא אנשים תומכים ואוהבים, תמיד הרגשתי סוג של בדידות בעולם הזה. אולי זה ישמע מופרך אבל בטוויטר אני מרגישה שבכל שעה יהיה מישהו שאני אוכל לדבר איתו ולשתף אותו בכל מה שעובר עליי באותו רגע. תמיד יהיה מישהו שיקשיב, לפעמים יהיה גם מישהו שיענה. אני חושפת את החיים שלי, את המחשבות שלי וזה רק יותר ויותר מחזק אותי.

בשלב הבא התחלתי לפתח יחסים חד כיווניים עם הפייסבוק, שם בעצם קיימים כל החברים ה”אמיתיים” והמציאותיים שלי. הפייסבוק שלח לי הצעות, הודעות ואירועים להשתתף בהם, אבל אני סרבתי לו וניתקתי מגע. הגעתי למסקנה שהכל שם שטחי, הכל מתבסס על התמונה ששמים בפרופיל שבדרך כלל רחוקה מהמציאות. כשהתרסתי בחברותיי להצטרף לטוויטר ניתקלתי בהתנגדות עזה, החלטתי שכדי לשתף אותן אני צריכה לסלוח לפייסבוק שלי ולהשתמש בו. מאז, אני מעדכנת סטטוסים בקצב, אני מעלה כל מה שאני רואה ברשת, אני משתפת את כל העולם ואשתו במה שעובר עליי, אני מטפחת את עמוד הפרופיל שלי שלא ירגיש רק כמו מחסן חברים. מאז הבנתי שאני לא כמוהן, לי יש יותר אומץ לחשוף את עצמי ולהיות יותר פגיעה אך בו בזמן להיות חדשנית, חזקה, ולא ללכת עם כולם באותו הזרם.

אתמול ידיד מהלימודים אמר לי: “כשאני פותח את הפייסבוק אני מסתכל מה הסטטוס שרשמת, הוא תמיד גורם לי לחייך” ולא אני לא האדם השנון ביותר ולא המתחכם ביותר, פשוט מבין כל הנורמטיבים שאני מכירה אני בין היחידים שלא פוחדת להגיד שאני לא כזאת.