האפלוליות של אותו הבאר בפוסט היפה והמרגש של חיים (מי שלא קרא, ימצא את זה פה), ביחד עם התמונה אותה מציג לנו חיים, של הבחורה המבוקשת, ושל ההתחבטויות והתסריטים שרצים אצלנו בראש ברגעים שלפני נקיטת צעד שכזה, ואיך שהם מתנפצים בסופו של דבר. או מתגשמים. זה פשוט היה יפה. אמיתי (אינסרט של ארז דה-דרזנר? שחוק מדי).

ובעיקר הפוסט הזה והתמונה שהוא משדר לקורא, התמונה בה התיישבתי, כמובן לצידו של חיים, הזכירה לי איש אחר, שאני תמיד אוהב בריחוק, פשוט מפני שאני לא משוכנע שאני מבין אותו. ונראה לי שעם האיש הזה, העסק של ההבנה הוא מאוד חשוב.
אני מדבר על אחד, טום וויטס שמו, שנותן לנו את כל כולו, ויש הרבה יקיריי, כבר משנת 1973, מר וויטס הספיק לשחרר כבר עשרות דיסקים של מוסיקה עמוקה וחודרת, אנושית ולא אנושית, לפעמים בשיר אחד גם יחד. בנוסף טום שיחק במספר סרטים וכו’, אבל זה פחות חשוב עכשיו.

מוזרות שדורשת הבנה

מה שיותר חשוב כרגע, זה שיר אחד שלו, מאלבום אחד שלו, Closing time, בעיניי מהאלבומים המשובחים יותר שלו, אלבום שמצליח ללכוד ייאוש, תקווה, אהבה ופחד מפאתטיות וכישלון, בקערה אחת, ולאחר שהוא מערבב את הכול מול עיניך, אתה לא יכול שלא לאכול את הכל ולבקש עוד. אתה תקבל את זה ב- Swordfishtrombones, אבל זו רק דעתי.

טום על הפסנתר. זה מה שהוא עושה כשהוא לא חובט בפרדות

עולם המותגים והתנהגות הצרכן תמיד עוררו עניין בקרב חברות חדשות וותיקות המבקשות להילחם על ליבו של הצרכן, בעולם המשתנה בקצב מהיר, בעל ערכים המתחלפים בערכים אחרים, ומידע נגיש במרחק נגיעה בכל מקום ובכל זמן. “מהפכות” מותגים והתנהגות צרכן שהייתה נכונה לפני כמה עשורים ועדיין נכונה גם היום אבל חייבת להיות שונה, וכך ניתוץ המיתוסים אשר גובשו ואומתו בשנים שעברו, עקרונות כמו “לוקח הרבה זמן לבנות מותג חזק”, “מותגים חזקים נבנים לטווח ארוך”, “מותג צריך להיות מבודל היטב”, יכול לספק משמעות אמיתית בתכנון אסטרטגי של בניית המותג והפצתו לצרכן. טעות לחשוב שהגדרות אלה אינן נכונות עוד, יש להתחשב בהן בתהליך בניית המותג, מאחר והן מייצגות את ההבנה הצרכנית הבסיסית שיש לקחת בחשבון בבניית המותג. אם בעבר, הצרכן פעל על פי הדיעה שיש לרכוש מוצר יקר באיכות גבוהה על מנת שיחזיק לשנים רבות, כיום הכל אופנתי, זמין ומשתנה, ולכן פעמים רבות הצרכן יבחר להחליף ולהתחדש בפרקי זמן קצרים יותר. לדוגמא במוסיקה, אם בעבר המוסיקה הייתה בידי זמרים ולהקות-ענק בעלות שם עולמי (ביטלס, אבבא, מייקל ג’קסון, מדונה וכדומה), כיום כמעט ולא ניתן למצוא להקות בסדר גודל כזה, ואף אם כן הרי שמדובר בתקופת הצלחה קצרה יחסית ולאחריה דעיכה מהירה מטבלאות המצעדים. עיקר השינוי ננקף לזכותם של השינויים הטכנולוגיים, ההופכים את העולם לכפר גלובלי קטן, ובעצם מסיר את הגבולות ומעניק לכל, בסופו של דבר, את היכולת להיות סופר-סטאר.

מוסיקה מסמלת תרבות. היא מהווה תחום נרחב בחיי המין האנושי, ומקיימת שיח נרחב ונלהב סביבה בכל קצוות העולם. משחר האנושות היתה למוסיקה תפקיד באירועים מידי יום, בטקסים דתיים ובאירועים מיוחדים, אם בטקס חתונה, ביציאה לציד, או למלחמה. המדע חוקר רבות על מקורותיה, על אופיה ומאפייניה, התעשייה מגלגלית סכומי עתק על גבה, וכל בעל חוש שמיעה נתקל בה מידי יום, אם מרצון או שלא מבחירה. אך מדוע בעצם התפתחה המוסיקה, וכיצד שרדה? מדוע מילארדי אנשים צורכים אותה באופן קבוע בכל רגע נתון מסביב לעולם? עד כדי כך, שגם כשאין מוסיקה מתנגנת, אנחנו שומעים אותה בתוך הראש.

בעבר האמינו שנפשו של אומן צריך שתהא מותרת מן הכבלים החומריים של הגוף. יצירותיהם של אמנים מפורסמים, זכו להיתלות על קירותיהן של מסדרונות ממודרים במוזאונים שונים בעולם, זאת שנים רבות לאחר מותם, וחלק אחר נמכר בכמה וכמה מליוני דולרים.

מתוך כלל בני האדם, ניתן לבודד קבוצה של יוצרים, חלק נכבד, אם לא הרוב, אם לא כולם. אם במפתיע (“אמא תראי איזה צורות יצא לי בקקי”), אם במודע (“אני אפס , אני אפס”), אם בשאיפה (“תסמונת המקפצה לעולם הזוהר” של תוכניות הראלטי ותחרויות הכשרונות) ולעיתים רחוקות יותר, בכישרון.